היום אני יושב בראש העין במקום שניתן להגדיר אותו בתור מסעדה...אבל רק בגלל שמגישים שם אוכל! וככה בודק אימייל ופתאום תגובה לפוסט שלי, איזה כיף, משהי בשם מיכל כתבה תגובה ואני חושב לעצמי וואלה הדבר הזה אמיתי חיי וקיים, פתאום הכל קיבל מימד קצת שונה אז תודה למיכל על היותך הראשונה שלי...

ובכלל היומיים האחרונים היו כיף גדול, מעבר לאימונים, אני חי ונושם את הדבר הזה שמתחיל לקבל צורה, בקרוב יעלה המסלול ופרטים נוספים ככה שזה מזה מדליק לעבור על המפות ולחשוב איפה ניתן לעבור ועל מה כדאי לדלג או לקצר, אחרי הכל רוצים להגיע לאילת.

אחרי שאתמול היה אימון של שעה וחצי, ששילב בין קטע ראשון בדופק בינוני של שעה ולאחר מכן, העלאת דופק לכוון של גירוי הסף של שלושים דקות, היום היה אימון עליות. אני מאוד אוהב אימון עליות יש משהו ברפיטציה הזאת של עליה וירידה שפשוט עושה לי טוב. מעבר לזה שבכביש 6 היתה תאונה שגרמה לי לאחר הביתה ולמעשה לגרום לענתי אישתי לוותר על האימון שלה - שנדחה למחר ותודה לה על כך, האימון התחיל באיחור באור אחרון של היום.

נוסע עם האוטו לתחילת העליה המובילה לבית היערן במיר'ב מחנה, מארגן מגבת ומים, חימום ותחילת עבודה. בתוכנית עשר עליות לנקודת העיקול בכביש, במפה זה נראה ככה:

בגדול ירד הלילה ואני רץ לי בכיף בחושך, מדי פעם איזה רכב טועה עולה את העליה, מסתבר שזה משטרה, אבל בגדול שקט, חושך והירח שעולה.

אז למי שלא מאמין שאני דפוק מספיק לעלות ולרדת הנה שלב ההוכחות, בבקשה - ניתן לספור עד עשר...