הפוסט הראשון בבלוג היה ב29 ביולי, ושאלתי למה לרוץ את ישראל? למרות שגם אז התשובה היתה ברורה, היום היא אפילו עוד יותר מדוייקת. כי לא עשיתי משהו דומה לזה בעבר, כי החוויה, ההכנות, האימונים - המסע הזה הולך להיות שונה מכל מה שעברתי בעבר. האתגר בלתי נתפס בעיני כמעט.

כשההתרגשות גוברת, של זהר, שלי, ושל כל מי שסביבי - אנשים רוצים להצרף אלינו למסלול הריצה - לרוץ איתנו, לרכוב לידנו, לאכול ארוחת ערב - פשוט להיות חלק מהדבר הזה, שהולך ונהיה גדול. בהתחלה לא ידענו אם זה יסתדר - אנשים אחרים בתוך מאמץ שכזה - אבל ככל שיותר אנשים רוצים אנחנו במעגל של אנרגיות טובות שהולך ומתגבר - אוהבים את זה, ושמחים שאנשים באים. אתם מוזמנים!

ועדיין כל זה הופך את המסע לאמיתי יותר ממה שהיה עד כה. גם העובדה שכולם מדברים על זה וגם העובדה שעוד שלושה ימים זה מתחיל. יום שבת בלילה - עוד שלושה ימים  - כבר נישן בצפון, או שנשכב וננסה להרדם בצפון לפני היום הראשון שלנו. שלושה ימים וזה מתחיל.

כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ההתאוששות - לאכול טוב, לשתות, לישון. אני עמוס בטירוף בסידורים אחרונים לשבועיים שלא אהיה כאן, עבודה ופרוייקטים - אבל ברור לי שעוד שלושה ימים הכל נעלם - זה רק זהר, אני, וקילומטרים על קילומטרים של ריצה, אושר, כאב, התרגשות, מאמץ. דברים פנימיים ודברים חיצוניים.

אני מפחד.

אני מתרגש.

אני שמח שזה הולך לקרות.

אני שמח שלקחתי את הצעד הראשון.

כל מסע מתחיל בכזה.

5 Responses to “מת מפחד – שלושה ימים וזה מתחיל”

1. מאת קרן מרץ:

   8 בנובמבר 2009 בשעה 7:47

   אני איתך בהתרגשות הזו, גם מקנאה וגם רוצה להיות חלק מהחגיגה. מצפה בכליון עיניים לריצה שאליה אצטרף, בבוקר היום השלישי…
   שיהיה בהצלחה
2. מאת מיטל:

   8 בנובמבר 2009 בשעה 22:45

   וואו זה ממש מרגש!
   כל הכבוד על עוד פרוייקט חדש ומגניב מקודמיו. מתרגשת יחד איתך, ומאחלת לך הנאה רבה מהדרך.
3. מאת ליאור:

   8 בנובמבר 2009 בשעה 22:46

   מתי את מצטרפת לביקור? ארוחת ערב?
4. מאת ד"ר פישמן דניאל:

   9 בנובמבר 2009 בשעה 19:50

   זהר וליאור
   אני רוצה לאחל לכם בהצלחה בדרך… לא לשכוח מתיחות לפני ואחרי.. אל דאגה אני פה, לכל מקרה שתצטרכו, ונהיה בקשר
   כל הכבוד לכם !!!
   דניאל
5. מאת זהר:

   10 בנובמבר 2009 בשעה 11:32

   ד"ר, תודה על העידוד….תמשיכי לעקוב!