אחרית דבר.. החזרה הביתה
כשהתחלנו את המסע הזה עוד חשבתי על ניסוחים והגדרות, ובחרתי במילה מסע, לא תחרות, אתגר או הרפתקאה.. היה לי ברור שקורה כאן משהו אחר שיוביל אותי (ובתקוה גם את זהר) דרך ארוכה למשהו חדש, שונה.
מסע הוא משהו בלתי נגמר מבחינתי. הוא התחיל בצעד הראשון וממשיך מכאן והלאה, אבל המקטע הארוך הזה שקראנו לו לרוץ את ישראל היה חלק חשוב וגדול ממנו. אני חושב הרבה בימים האחרונים על כל מה שעבר עלי אישית, על זהר ועלי כצוות, ועל צוות לרוץ את ישראל כולו - רועי, ירון, זהר ואני. אני מנסה לסכם קצת בראשי פרקים, ברור לי שאני רק נוגע-לא-נוגע, ושכל פיסקה כאן יכולה להפוך לפוסט בזכות עצמה.. ואולי גם תהפוך בעתיד. אני כותב בכללית על הרגשות ועל הטכניקה, אם יש לאנשים שאלות אני אשמח להרחיב ולכתוב יותר.
האנשים
אין לי מילים, חסרה לי היכולת לתאר את מה שאני מרגיש לכל המלאכים שפגשתי בדרך. את משפחת קנטור המובחרת כולה, רועי וירון העצומים, גדולים, מלכים ומלאכים, שאני לא יכול לתאר ולשים יחד או בנפרד, או בכלל להתחיל לכתוב מה שעברנו יחד. את החברים שבאו לרוץ, לרכוב, ללוות ולבקר אותנו באהבה רבה, נתנו כוח ועודדו מקרוב ומרחוק, את הזרים שהפכו לחלק מאיתנו תוך כדי הדרך, את החברים החדשים שהכרתי. כמה אנרגיה טובה היתה סביב המסע הזה - אדיבות, פירגון ואמונה.
אם כבר מדברים על פרגון - במשך עשרה ימים של 24 שעות יחד, שעות קלות וקשות, שמחות וכואבות, מלאות תקווה ויאוש, לא היה ריב אחד, חוסר הסכמה או כל דבר דומה. הכל היה מונחה מטרה אחת - לסיים את המסע, וכל המשתתפים ידעו את זה ועבדו בצורה דומה. במסע כזה חייבים להוריד למינימום כל רגש שלילי, כל דבר שלא קשור ורלוונטי לסיום. זכרו את זה.
ביקור של חברים - נקודה חשובה שרציתי להתיחס אליה, יושבת איפשהו בין האנשים והמאבק הפסיכולוגי שאדבר עליו בהמשך. אין לי ספק שכל חבר שביקר אותנו עזר לנו. חום, אהבה ותמיכה חשובים מאוד ברמה הפסיכולוגית במאמץ קשה ומתמשך כזה. מצד שני, תשומת הלב שחייבים לתת לאורחים וההסטה מתשומת הלב למירוץ, המחסור במנוחה בצהריים או השינה המאוחרת יחסית בערב פגעו ביכולת ההתאוששות הפיזית והמנטלית שלנו. אז מה עושים? ניסיתי לכתוב משהו קטן מזהר וממני בדרך שאמר שאנחנו שמים לב להכל, אבל לא יכולים ממש להתיחס לכלום - בפעם הבאה נבהיר את זה גם מראש - בתקווה שאנשים לא יפגעו ויבינו את המצב המנטלי שנמצאנו בו.
האימונים
שיטת האימונים של זהר ושלי היתה שונה מרוב מה שכתוב בספרים - אבל היא עבדה בשבילנו. בגלל שהיינו מוגבלים בזמן, רוב האימונים שלנו היו מבוססים על אימוני כוח בשטח (עליות וריצות טכניות) ולא מרחקים שטוחים - אמנם מבחינת שעות רצנו קצת יותר, בגלל הקצב האיטי, אבל מבחינת קלימוטראז' לא ממש עברנו מרחקים של תוכנית בינונית למרתון - סדר גודל של 100 ק"מ בשבוע, לרוב פחות. אמנם שנינו התבססנו גם על כוח שצברנו ברכיבות סינגל ספיד - ואני חושב שהרכיבות האלה היו והן עדיין הבסיס הטוב ביותר שאפשר לבקש.
הריצה
האלמנט הפסיכולוגי: את המושג לחיות את הרגע המציאו על מה שעבר עלינו בריצה. כל רגע נתון חשבנו על מה שקורה באותו רגע ועד הסוף של אותו קטע או מקטע - לקום בבוקר, לאכול ולצאת, לרוץ את השלושים הנוכחי, לנוח ולאכול, וכו. כשעלתה השאלה או המחשבה על אילת, על אנשים, על המקטע הבא - ישר קטענו אותה. יש את המקטע הנוכחי, עליו נחשוב, אותו צריך לעבור. בתחילת המקטע האחרון אמרתי לזהר "עכשיו, עכשיו אפשר לחשוב על אילת". לפני זה פשוט לא חשבנו.
אם אני צריך להגדיר את זה, ניסינו כמה שיותר להמנע מצמתי החלטה. כמה שפחות לחשוב. קמים כל יום באותה השעה, אוכלים אותו הדבר, יוצאים לרוץ. אותה דרך ואותם דברים כשמסיימים מקטע בוקר, או מקטע ערב. כמובן שדברים לא היו זהים ב100%, היו ימים שרצנו יותר קילומטרים או יותר זמן, שהיינו עייפים יותר או שזמן ההתארגנות השתנה - אבל כל אלה לא נגרמו ממחשבה שונה אלא מתנאים שונים. לא היו צמתים. כשדניאל הציעה שנעשה יום מנוחה, או שנרוץ בוקר בלבד - לא הסכמנו. ברור שלגוף זה היה עדיף, הרגשנו את ההבדלים באורך המנוחה בכל יום, אבל פסיכולוגית הסיכון היה גדול מדי - יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי צמתים.
האלמנט הפיזי: ההפתעה הגדולה של הריצה לדעתי. לא היה קשה, מבחינת השרירים, לקום ולרוץ. לא היה קל, אבל לא כאב ברמות שהיינו צריכים להפסיק, הקצב כמעט לא הואט (אלא בימים שהכאבים השפיעו יותר, אבל הבעיה לא היתה בשריר). את היום האחרון סיימנו כמעט בקצב של היום הראשון. יותר לאט, אבל כמעט. מדהים.
התובנות
זה אפשרי. דברים שנראה שאי אפשר לעשות, אפשר. ברגעים של עייפות מנטלית חזקה, ברגעים של התרכזות טוטלית ברגע, קפצו לי כמה פעמים מחשבות של רוגז או כעס, וממש הרגשתי את הנטל, את האנרגיה שהרגש הזה לוקח ממני. כוח שלילי - כאילו הרגשתי פיזית כמה כעס הוא גורם מפריע בחיים. אולי הזיקוק הזה עזר לי להבין ואני מקווה להפנים את זה בעתיד.
הטכנולוגיה
ניסיתי לשלב תקשורת שלנו לעולם, דיווחים בזמן אמת עם תמונות ומשפטים קצרים שיוכלו לנסות לספר מה קורה איתנו וייתנו לאנשים להגיב, אבל עדיין להשאיר את זהר ואותי מנותקים במידה רבה ומרוכזים באתגר הנוכחי. כל דבר שפירסמנו בבלוג עלה לטוויטר ופייסבוק, תגובות הלכו וחזרו בין המערכות, וזה עבד יפה. מצד אחד חבל קצת שהתקשורת היתה די חד כיוונית, אבל פסיכולוגית אני לא חושב שהיה מקום אצלנו למשהו נוסף.
כדי לעדכן את האתר נעזרנו בדרור הסופר מוכשר, שהשתלט על הפרוייקט בכישרון גדול בכל המובנים: טכנולוגית, גרפית ותוכנית. הוא קיבל תמונות עם תיאור קצר והפך אותן לפוסטים מושכים ומעניינים. דרור היה פרייסלס :) אם לכם אין מלאך כזה, אתם יכולים להשתמש בשירות פוסטרוס, המאפשר עידכוני בלוג דרך מייל, אבל התוצאות לא ממש תתקרבנה כמובן.
מה הלאה?
יש לנו כמה רעיונות, חלקם מקומיים וחלקם גרנדיוזיים, חלקם אישיים וחלקם קשורים לספורט. אתם עוד תשמעו (אני מקווה) על מה שיהיה בקנה.. אני מאוד רוצה לתת משהו חזרה לאנשים שעזרו (ברור..) אבל גם לקהילה כולה, וגם זהר באותה מחשבה. נצטרך לראות מה זה יהיה - בטוח שנעשה משהו משלנו, קצת שונה וקצת אחר ממה שאחרים עושים. אני גם מקווה שאצליח להחיות את אפיק ישראל במתקונת חדשה - אתר שעוזר, מספר ומסביר איך לארגן אירועי סיבולת גדולים ואישיים - לא מסחריים - ולבצע אתגרים שברגע הראשון נראים לא מובנים ואולי לא אפשריים. הם אפשריים.
ליאור, מההיכרות הקצרה איתך במהלך המירוץ האתגרי כבר הסקתי, שהמסע המדהים מהחרמון לאילת יושלם בהצלחה, וההיכרות הקצרה עם זהר תוך כדי ריצה מדליה לגן יאשיה רק חיזקה את התחושה הזו, שאתם צוות מנצח ושהמטרה תוגשם על ידכם. לרגע לא היה לי ספק ביכולות העצומות שלכם, בפרט לנוכח התיפקוד והשילוב הנפלאים שלכם כזוג רצים-חברים שכל כך קשובים, רגישים ודואגים זה לזה, עד ששום קושי אינו יכול לעמוד בדרככם.
(גם התמיכה שקיבלתם מאחיו של זוהר, מהחברים ומהמשפחות- מעוררת הערצה והשתאות- אפשר לאמץ אחים כאלה?).
הארגון והלוגיסטיקה שלכם היו כל כך מורכבים ומדוייקים, נראיתם כצוות של מקצוענים ולא כמי שעושים זאת בפעם הראשונה…
מאוד שמחתי על כך שאפשרתם לחבריי ולי להצטרף אליכם ולחוות חלק קטן מהמסע המופלא. אחרי הריצה הראשונה שלנו מדליה לגן יאשיה חזרנו משולהבים וחיפשנו את הדרך להגיע למקטעי ריצה נוספים, לבסוף הוחלט להצטרף לריצה לאילת, וכל השבוע שקדם לה עבר בהתרגשות רבה. עקבתי בנשימה עצורה אחר ההתקדמות היומיומית שלכם ונשמתי לרווחה כשכל יום עבר בשלום… מוזר עד כמה אפשר לפתח אכפתיות כה רבה כלפי אנשים שבקושי פגשתי ולהפוך לשותפה מרחוק לחלום הפרטי שלהם.
החשיפה אליכם תוך כדי ריצה לימדה אותי המון על חברות ומשפחה, ראיתי מפגן אינסופי ונדיר של אהבת אחים, של נתינה, של עזרה ותמיכה וכמובן- למדתי דרככם כי היכולת האנושית ניתנת למתיחה לגבולות חדשים ורחוקים. אצלכם היתה המחשה לנצחון הרוח על החומר וקשה לעכל באמת את גודל האתגר שעמדתם בו.
הריצה לצדכם היתה תענוג אמיתי ודי קינאתי בכם בשל היכולת המופלאה לשרוד כל אותם 600 ק"מ… גם אני רוצה
הקשר המופלא בין שניכם גם הוא נדיר ולא יכול היה להתקיים אלמלא האישיות המקסימה והמיוחדת של כל אחד מכם.
אני מקווה שההתאוששות תהיה מהירה, ובפעם הבאה שתהגו רעיון יצירתי כזה או אחר, אשמח אם תאפשרו לי לקחת בו חלק כלשהו