כבר שבועיים אחרי, ומדי פעם עולים שוב גלים.. כתבה על ריצה ועל הrunning boom בישראל, וגם קצת עלינו בכלכליסט.

כשהתחלנו את המסע הזה עוד חשבתי על ניסוחים והגדרות, ובחרתי במילה מסע, לא תחרות, אתגר או הרפתקאה.. היה לי ברור שקורה כאן משהו אחר שיוביל אותי (ובתקוה גם את זהר) דרך ארוכה למשהו חדש, שונה.

מסע הוא משהו בלתי נגמר מבחינתי. הוא התחיל בצעד הראשון וממשיך מכאן והלאה, אבל המקטע הארוך הזה שקראנו לו לרוץ את ישראל היה חלק חשוב וגדול ממנו. אני חושב הרבה בימים האחרונים על כל מה שעבר עלי אישית, על זהר ועלי כצוות, ועל צוות לרוץ את ישראל כולו - רועי, ירון, זהר ואני. אני מנסה לסכם קצת בראשי פרקים, ברור לי שאני רק נוגע-לא-נוגע, ושכל פיסקה כאן יכולה להפוך לפוסט בזכות עצמה.. ואולי גם תהפוך בעתיד. אני כותב בכללית על הרגשות ועל הטכניקה, אם יש לאנשים שאלות אני אשמח להרחיב ולכתוב יותר.

האנשים

אין לי מילים, חסרה לי היכולת לתאר את מה שאני מרגיש לכל המלאכים שפגשתי בדרך. את משפחת קנטור המובחרת כולה, רועי וירון העצומים, גדולים, מלכים ומלאכים, שאני לא יכול לתאר ולשים יחד או בנפרד, או בכלל להתחיל לכתוב מה שעברנו יחד.  את החברים שבאו לרוץ, לרכוב, ללוות ולבקר אותנו באהבה רבה, נתנו כוח ועודדו מקרוב ומרחוק, את הזרים שהפכו לחלק מאיתנו תוך כדי הדרך, את החברים החדשים שהכרתי. כמה אנרגיה טובה היתה סביב המסע הזה - אדיבות, פירגון ואמונה.

אם כבר מדברים על פרגון - במשך עשרה ימים של 24 שעות יחד, שעות קלות וקשות, שמחות וכואבות, מלאות תקווה ויאוש, לא היה ריב אחד, חוסר הסכמה או כל דבר דומה. הכל היה מונחה מטרה אחת - לסיים את המסע, וכל המשתתפים ידעו את זה ועבדו בצורה דומה. במסע כזה חייבים להוריד למינימום כל רגש שלילי, כל דבר שלא קשור ורלוונטי לסיום. זכרו את זה.

ביקור של חברים - נקודה חשובה שרציתי להתיחס אליה, יושבת איפשהו בין האנשים והמאבק הפסיכולוגי שאדבר עליו בהמשך. אין לי ספק שכל חבר שביקר אותנו עזר לנו. חום, אהבה ותמיכה חשובים מאוד ברמה הפסיכולוגית במאמץ קשה ומתמשך כזה. מצד שני, תשומת הלב שחייבים לתת לאורחים וההסטה מתשומת הלב למירוץ, המחסור במנוחה בצהריים או השינה המאוחרת יחסית בערב פגעו ביכולת ההתאוששות הפיזית והמנטלית שלנו. אז מה עושים? ניסיתי לכתוב משהו קטן מזהר וממני בדרך שאמר שאנחנו שמים לב להכל, אבל לא יכולים ממש להתיחס לכלום - בפעם הבאה נבהיר את זה גם מראש - בתקווה שאנשים לא יפגעו ויבינו את המצב המנטלי שנמצאנו בו.

האימונים

שיטת האימונים של זהר ושלי היתה שונה מרוב מה שכתוב בספרים - אבל היא עבדה בשבילנו. בגלל שהיינו מוגבלים בזמן, רוב האימונים שלנו היו מבוססים על אימוני כוח בשטח (עליות וריצות טכניות) ולא מרחקים שטוחים - אמנם מבחינת שעות רצנו קצת יותר, בגלל הקצב האיטי, אבל מבחינת קלימוטראז' לא ממש עברנו מרחקים של תוכנית בינונית למרתון - סדר גודל של 100 ק"מ בשבוע, לרוב פחות. אמנם שנינו התבססנו גם על כוח שצברנו ברכיבות סינגל ספיד - ואני חושב שהרכיבות האלה היו והן עדיין הבסיס הטוב ביותר שאפשר לבקש.
הריצה

האלמנט הפסיכולוגי: את המושג לחיות את הרגע המציאו על מה שעבר עלינו בריצה. כל רגע נתון חשבנו על מה שקורה באותו רגע ועד הסוף של אותו קטע או מקטע - לקום בבוקר, לאכול ולצאת, לרוץ את השלושים הנוכחי, לנוח ולאכול, וכו. כשעלתה השאלה או המחשבה על אילת, על אנשים, על המקטע הבא - ישר קטענו אותה. יש את המקטע הנוכחי, עליו נחשוב, אותו צריך לעבור. בתחילת המקטע האחרון אמרתי לזהר "עכשיו, עכשיו אפשר לחשוב על אילת". לפני זה פשוט לא חשבנו.

אם אני צריך להגדיר את זה, ניסינו כמה שיותר להמנע מצמתי החלטה. כמה שפחות לחשוב. קמים כל יום באותה השעה, אוכלים אותו הדבר, יוצאים לרוץ. אותה דרך ואותם דברים כשמסיימים מקטע בוקר, או מקטע ערב. כמובן שדברים לא היו זהים ב100%, היו ימים שרצנו יותר קילומטרים או יותר זמן, שהיינו עייפים יותר או שזמן ההתארגנות השתנה - אבל כל אלה לא נגרמו ממחשבה שונה אלא מתנאים שונים. לא היו צמתים. כשדניאל הציעה שנעשה יום מנוחה, או שנרוץ בוקר בלבד - לא הסכמנו. ברור שלגוף זה היה עדיף, הרגשנו את ההבדלים באורך המנוחה בכל יום, אבל פסיכולוגית הסיכון היה גדול מדי - יותר מדי זמן לחשוב, יותר מדי צמתים.

האלמנט הפיזי: ההפתעה הגדולה של הריצה לדעתי. לא היה קשה, מבחינת השרירים, לקום ולרוץ. לא היה קל, אבל לא כאב ברמות שהיינו צריכים להפסיק, הקצב כמעט לא הואט (אלא בימים שהכאבים השפיעו יותר, אבל הבעיה לא היתה בשריר). את היום האחרון סיימנו כמעט בקצב של היום הראשון. יותר לאט, אבל כמעט. מדהים.
התובנות

זה אפשרי. דברים שנראה שאי אפשר לעשות, אפשר. ברגעים של עייפות מנטלית חזקה, ברגעים של התרכזות טוטלית ברגע, קפצו לי כמה פעמים מחשבות של רוגז או כעס, וממש הרגשתי את הנטל, את האנרגיה שהרגש הזה לוקח ממני. כוח שלילי - כאילו הרגשתי פיזית כמה כעס הוא גורם מפריע בחיים. אולי הזיקוק הזה עזר לי להבין ואני מקווה להפנים את זה בעתיד.

הטכנולוגיה

ניסיתי לשלב תקשורת שלנו לעולם, דיווחים בזמן אמת עם תמונות ומשפטים קצרים שיוכלו לנסות לספר מה קורה איתנו וייתנו לאנשים להגיב, אבל עדיין להשאיר את זהר ואותי מנותקים במידה רבה ומרוכזים באתגר הנוכחי. כל דבר שפירסמנו בבלוג עלה לטוויטר ופייסבוק, תגובות הלכו וחזרו בין המערכות, וזה עבד יפה. מצד אחד חבל קצת שהתקשורת היתה די חד כיוונית, אבל פסיכולוגית אני לא חושב שהיה מקום אצלנו למשהו נוסף.

כדי לעדכן את האתר נעזרנו בדרור הסופר מוכשר, שהשתלט על הפרוייקט בכישרון גדול בכל המובנים: טכנולוגית, גרפית ותוכנית. הוא קיבל תמונות עם תיאור קצר והפך אותן לפוסטים מושכים ומעניינים. דרור היה פרייסלס :) אם לכם אין מלאך כזה, אתם יכולים להשתמש בשירות פוסטרוס, המאפשר עידכוני בלוג דרך מייל, אבל התוצאות לא ממש תתקרבנה כמובן.

מה הלאה?

יש לנו כמה רעיונות, חלקם מקומיים וחלקם גרנדיוזיים, חלקם אישיים וחלקם קשורים לספורט. אתם עוד תשמעו (אני מקווה) על מה שיהיה בקנה.. אני מאוד רוצה לתת משהו חזרה לאנשים שעזרו (ברור..) אבל גם לקהילה כולה, וגם זהר באותה מחשבה. נצטרך לראות מה זה יהיה - בטוח שנעשה משהו משלנו, קצת שונה וקצת אחר ממה שאחרים עושים.  אני גם מקווה שאצליח להחיות את אפיק ישראל במתקונת חדשה - אתר שעוזר, מספר ומסביר איך לארגן אירועי סיבולת גדולים ואישיים - לא מסחריים - ולבצע אתגרים שברגע הראשון נראים לא מובנים ואולי לא אפשריים. הם אפשריים.

מסר קטן מזהר וממני.. אין הרבה כח וזמן לשבת לכתוב פוסטים ארוכים, אבל עובר עלינו המון, מהיכרות עצמית דרך היכרות חברית, יחד עם רועי וירון, עד היכרות אינטימית עם מדינת ישראל הקטנטונת.

רק רצינו למסור שכל המסרים שלכם בכל הדרכים, סמסים, מסרים, הודעות באתר, פייסבוק, טוויטר - הכל מגיע ומעודד אותנו מאוד, אנחנו שמחים ואוהבים שיש לנו כל כך הרבה שותפים למסע הזה. מצטערים אם לא מצליחים לחזור תמיד, אבל הכל, הכל, פוגע במטרה. תודה!

יום שני הגדול. גדול. חשבתי שהקושי האמיתי יתחיל היום, עם העייפות והתשישות, אבל פיזית דווקא לא היה נורא בכלל. כן, כאב, והקצב ירד בכמה שניות לקמ, אבל בקטנה, במרחקים והזמנים שאנחנו מדברים עליהם.

אבל המישורים הגדולים, הריצה הקבועה והעובדה שקשה כבר, אחרי 13 שעות, למצא המון נושאי שיחה, ואני שוקע לאט לאט לתוך הזון. לא רק שאני נמצא שם, אני והריצה שלי, צעד אחר צעד, אלא גם היציאות החוצה לדיבור עם זהר, לאכול, לקשקש, ואז חזרה לאיזור - במהירות ובמדויק, מראים לי שאני נכנס למקום טוב.

פתאום אני מבין את גודל המשימה שלקחנו עלינו, אבל בדיוק באותו הרגע אני מבין עוד משהו חשוב: אנחנו עומדים לסיים אותה. אין כאן שאלה בכלל. להתרכז ולעשות כל מה שעשיתי עד עכשיו: לרוץ בקצב, לאכול טוב, וכשלא רצים - לאכול, לאכול, לאכול ולישון. כמות האוכל בלתי נתפסת ולא קשורה לרעב - כשהגוף שלי מאפשר אני אוכל.

ולהשאר בזון, הכי חשוב, להשאר בזון

המקצה השלישי (יום שני למסע, יום חמישי בבוקר) מתחיל ב5:30, בוקר קריר מעל הכינרת. הרגליים מרגישות כבדות אבל הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שיהיה. אולי מחר :)

היום צפוי לנו יום לא פשוט - עליות, אחר כך מישור, הפסקה, מישור ולסיום עליות קשות.

אבל זה לא הקושי היחידי. העליות הראשונות קשות בהרבה ממה שחשבנו, וגם הן עוברות בסוף. הנוף המהמם מלמעלה שווה את הקושי, ואנחנו מתחילים לרוץ במטעי זיתים. נהג טרקטור המוביל עגלה עם שלוש נשים עובר אותנו, וכולם מאוד נהנים מהמראה שזימנו להם הבוקר. גם אנחנו שמחים.. עד הירידה הבאה.

זה לא שאנחנו לא אוהבים ירידות (אנחנו לא), אבל אם עכשיו יורדים, אז מתישהו נצטרך לעלות, שוב. חושקים שיניים, ממשיכים. ואז סובלים בעליה הבאה.

ואז מגיע המישור, שמתברר כלא פשוט כמו שקיוונו, הוא כולו נוטה על הצד בזוית, כמו חוף ים, ויש לנו בערך 15 קמ כאלה. אבל אני כבר נכנס כאן לקצב שלי.. עוברות להן הדקות ואני לא שם לב. חושב על הכל - עבודה, יחסים, חברויות, טכנולוגיה ואה, כן, גם על הריצה עצמה. :) אני שקוע כל כך לפעמים עד שזהר מתלונן שאני לא מדבר איתו, ואני רואה שהיה שקט ב20 דקות האחרונות.

האם אני מוצא את השלווה שבריה המישורית, השקטה, זו שזהר אוהב ואני לא מסתדר איתה?

הפוסט הראשון בבלוג היה ב29 ביולי, ושאלתי למה לרוץ את ישראל? למרות שגם אז התשובה היתה ברורה, היום היא אפילו עוד יותר מדוייקת. כי לא עשיתי משהו דומה לזה בעבר, כי החוויה, ההכנות, האימונים - המסע הזה הולך להיות שונה מכל מה שעברתי בעבר. האתגר בלתי נתפס בעיני כמעט.

כשההתרגשות גוברת, של זהר, שלי, ושל כל מי שסביבי - אנשים רוצים להצרף אלינו למסלול הריצה - לרוץ איתנו, לרכוב לידנו, לאכול ארוחת ערב - פשוט להיות חלק מהדבר הזה, שהולך ונהיה גדול. בהתחלה לא ידענו אם זה יסתדר - אנשים אחרים בתוך מאמץ שכזה - אבל ככל שיותר אנשים רוצים אנחנו במעגל של אנרגיות טובות שהולך ומתגבר - אוהבים את זה, ושמחים שאנשים באים. אתם מוזמנים!

ועדיין כל זה הופך את המסע לאמיתי יותר ממה שהיה עד כה. גם העובדה שכולם מדברים על זה וגם העובדה שעוד שלושה ימים זה מתחיל. יום שבת בלילה - עוד שלושה ימים  - כבר נישן בצפון, או שנשכב וננסה להרדם בצפון לפני היום הראשון שלנו. שלושה ימים וזה מתחיל.

כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ההתאוששות - לאכול טוב, לשתות, לישון. אני עמוס בטירוף בסידורים אחרונים לשבועיים שלא אהיה כאן, עבודה ופרוייקטים - אבל ברור לי שעוד שלושה ימים הכל נעלם - זה רק זהר, אני, וקילומטרים על קילומטרים של ריצה, אושר, כאב, התרגשות, מאמץ. דברים פנימיים ודברים חיצוניים.

אני מפחד.

אני מתרגש.

אני שמח שזה הולך לקרות.

אני שמח שלקחתי את הצעד הראשון.

כל מסע מתחיל בכזה.

כאילו רגע עבר מאז שזהר ואני התחלנו לחשוב על המסע הזה שלנו, רק דקה, והיום בדיוק, עוד שבועיים, בשעה הזו בערך נסיים את המקטע הראשון שלנו. מסלול הריצה כבר באויר כמה ימים, ואנחנו מתחילים לעבוד על הציוד ל10 ימים של אתגר קשה יותר ממה שעשינו עד כה. אתם מוזמנים לייעץ ולתת רעיונות.

מה עושים שבועיים לפני אתגר כזה?

נרגעים. תמיד. לכל אורך הדברים שנעשה בזמן הקרוב, חייבים להשאר רגועים. בספורט, בתזונה, בשתייה, בהכנות. ככל שנהיה רגועים יותר נגיע מוכנים ורעבים יותר.מתינות ואחריות חייבות להיות המנטרות שלנו, והכנות אחרונות, סגירת פינות. לא שאסור להתרגש, אני פשוט לא דואג מזה שנתרגש - זה יקרה מעצמו. זה כבר קורה. וזה דווקא די כיף.

בספורט אנחנו נכנסים לשלב מנוחה. זהר החליט להכנס בימים אלה, אני אנסה לרוץ עוד ריצה ארוכה אח בשישי ולהתחיל ביום ראשון. ברמה העקרונית ככל שהאירוע ארוך יותר צריך לנוח יותר זמן, וככל שאתם בכושר טוב יותר צריך לנוח פחו, אז יש כאן איזשהו שילוב. אני לא אוהב לנוח הרבה לפני מירוצים, הביטחון העצמי שלי ביכולות נפגע, ובמקרה הספציפי הזה אני נמצא במקום פסיכולוגי מאוד טוב לקראת הריצה הזו וחבל לי לפגוע בזה. ברמת הכושר אני מרגיש טוב למדי, למרות שהרגשתי טוב יותר לפני מירוץ ה24 שעות של לפני שבועיים, והיו לי כמה שבועות קשים. אבל הגוף מוכן, פחות או יותר, ושום דבר לא ישנה באמת עכשיו.

לנוח בספורט לא אומר שלא נעשה שום דבר - אבל לא נעשה שום דבר מסיבי. לא נרוץ 4 שעות, לא ניתן אימון ספרינטים מסיבי, אבל נרוץ פה ושם, שעה או שעה וחצי עדינות.

בתזונה נחייה בריא. הרבה מים כל הזמן, בלי אלכוהול. בלי שומנים מיותרים. המטרה היא להגיע נקיים ומלאי ויטמנים ככל האפשר. אני אישית לא מאמין בהעמסת פחממות שבוע לפני מירוץ (הליך שהאמינו בו לפני כמה שנים שאמר שבגדול אפשר לא לאכול פחממות כמה ימים כדי להגיע למחסור ואז להעמיס המון פחממות, בתקווה שהמחסור הקודם יגרום לקליטת פחממות מוגברת), אבל באופן כללי אשתדל לאכול מאוזן: הרבה פחממות טובות והרבה חלבון. בשר. טעים.

מה יהיה? לא יודע. לא עשיתי משהו כזה. לא עשיתי משהו קרוב לזה. האם יהיה אפשר להשוות את זה למשהו? לא יודע. לא נראה לי. אני כמעט בטוח שהמאמץ יהיה בעיקרו נפשי, אנ בטוח שיהיה הרבה כאב והרבה סבל, ומה שצריך לחשוב זה בעיקר - אנחנו מתחילים את זה, אנחנו מסיימים את זה. אין מצב שלא. אין מצב.

לא כתבתי כאן כמה זמן, עד רמה שזהר התחיל לדאוג. איזה תענוג, בדרך מעוותת כלשהי, שאנשים מכירים אותך כל כך טוב ! :)

אבל לא לדאוג, לא ממש נעלמתי - קפצתי לביקור בתחרות קשה ואתגרית שנעשתה בפורמט פיילוט בפעם הראשונה בארץ. כתבתי עליה בבלוג השכן בארבעה חלקים. תוכלו להתחיל לקרא את החלק הראשון על המירוץ האתגרי של קולומביה. היה שם שמח.. ריצה, אופניים, קייקים, יום, לילה, תזונה ועוד. שווה לעשות, שווה לכתוב, אני מקווה ששווה גם לקרא.

בכל מקרה, זה נגמר, ועכשיו חזרתי לכאן.. מחר זהר ואני חוזרים לריצה השבועית, ולכתוב עוד ועוד..

לא ארחיב במילים, אבל לא חשבתי על מקום טוב יותר לכתוב את ברכות יום ההולדת לזהר מאשר כאן - המקום בו באנו שנינו כדי לחגוג השנה את יום ההולדת הזה, ובגדול. בשביל זה, בין השאר, התאספנו כאן.

אז חוץ מאשר קישור לפוסט שמצאתי בשבילך, זהר - איש גדול מהחיים. נפעשנו לפני כמה שנים בפלאש, התחברנו באמת דווקא כמה שנים אחרי זה כשהצטרפת לקבוצת הסינגל ספידרים. אותה התחלה בהיי טק, כל כך שונים בהכל, כמעט, אבל חיבור בסוף באהבה לריצה, למשמעות, להנאה.

שתהיה שנה מצויינת, עם הרבה מזל, כוח והמשך נחישות. האהבה הגדולה למשפחה, עליה אנחנו מדברים הרבה בריצה ולא קשה לראות כשאתה אומר שלום (לפעמים ב5:20 בבוקר..) וכשאתה חוזר הביתה (4 שעות לאחר מכן). את האהבה שלך לפרטים הקטנים, ולדרך שבה אתה לוקח הכל ומבצע אותו, בשלמות. אין וויתורים. שתהיה שנה שבה תלמד לוותר :)

מזל טוב!

אחת הסכנות הגדולות באימוני סיבולת בכל ברמות היא אימון היתר. זו ספק פציעת ספורט ספק שיגוע פסיכולוגי, אבל היא קיימת שם והיא מתגנבת אליך בלי שתרגיש. כדי להמנע מפציעות ספורט רגילות לרוב כל מה שספורטאי צריך לעשות זה להיות קשוב לגוף שלו - כואב, תבדוק מה קורה, תזהר, תשנה את שיטת האימון, הכמות, הנעליים, משהו.

אבל אימון יתר הוא שונה. הסימנים הראשונים הם עייפות - אבל כשמתאמנים עייפים, לא? אז מה ההבדל? דופק גבוה בבוקר? יש הרבה סיבות שיכולות לגרום לזה (אפילו כשחם בלילה ומתייבשים קצת). מצב רוח ירוד? יש מספיק סיבות אחרות בחיים.

אבל כשהכל בא ביחד, ועם קצת נסיון וכמה פעמים שזה קורה, צריך להזהר. לא להשתגע, אבל לשים לב - להוריד קצת לחץ, לנקות קצת את הראש ואת הרגליים הכואבות. אבוי - גם לוותר על כמה ריצות קשות וארוכות במשך השבוע. 600 הק"מ של ישראל יחכו ויהיו שם ארוכים וכואבים גם אם אני ארוץ 30 ק"מ פחות באחד השבועות.

ועכשיו צריך להזהר.