Comments (0)

By ליאור, 7 בספטמבר 2009 11:14

קשה לנהל כמה בלוגים ולכתוב בכולם, קשה יותר כששניים מהם מתעסקים בריצות שלי. מריץ את החיים הוא בלוג הספורט הראשי שלי, שבו אני כותב על הריצות, המחשבות, אימונים, תזונה וכדומה. עכשיו כשאני כותב גם על המסע שלנו כאן, יש לי פוסטים שמתאימים בשני המקומות, אבל אין טעם לכתוב בשניהם.

אני מנסה לכתוב כאן כשהתוכן קשור יותר לרצים את ישראל, ושם כשזה קשור לחוויות שאני חווה באופן אישי. קצת קשה להבדיל, אבל אני מנסה. הריצה של יום שישי בבן שמן היתה ריצה כזו, של חוויה, למידה, משהו שמשנה את התפיסה, בצורה מסויימת, של הריצות שלי. כתבתי שם אבל אני מפנה מכאן, אם מענין אתכם לקרא.

Comments (0)

By ליאור, 30 באוגוסט 2009 14:47

בבוקר הריצה שלנו לפני שלושה שבועות או משהו כזה.. "אנחנו חייבים לרוץ לתותח". ריצות בכרמל הן הריצות של זוהר ואני מכבד את זה, אבל לרוץ את העלייה של התותח? איזו עלייה סיוטית שיושבת לי בראש בצורה עמומה כמשהו שעושים אולי פעם בשנה, באימונים לקראת וולוו צ'לאנג' או משהו כזה.. כשאני חושב על זה - משהו בסגנון הריצה בכיסלון... אז אולי הרעיונות ההזויים של זוהר עושים הגיון.. ולרוץ את העלייה של התותח יהיה אתגר מענין, זה בטוח.

קם ב:4:00, מתארגן ויוצא. זוהר רוצה שאני אהיה אצלו ב5:15 כדי שנצא לרוץ ב5:30, עם אור ראשון.. הפעם הריצה הרבה יותר תכליתית - בלי סיבובים בים ובשמורה, אנחנו יוצאים לכיוון מיר"ב. זוהר חזר מטיול ארוך ואני משבוע מנוחה, אז למרות שאנחנו חושבים לרוץ 3-3.5 שעות, זה לא בלחץ - אם יצא פחות זה גם בסדר.

בריצה הזו אני מנסה להשוות דופק עם זוהר, כדי להתחיל להבין את ההבדלים בנינו - מה הממוצע של כל אחד, כמה מהר הוא עולה ולהיכן, גם מהר הוא יורד וכו. בהמשך זה יהיה חשוב בריצות הארוכות כדי שנשים לב אחד לשני ונידע איפה כל אחד נמצא. אם לדוגמא היום ראינו שההבדל ביננו הוא בערך 10-20 פעימות לדקה בכל מאמץ, ובהמשך נראה שבאופן חד פעמי ההבדל משתנה, נוכל לדעת שמשהו קורה וצריך לשים לב (כמו שמישהו מתיבש, או עייף וכו).

בכלל הריצה זו עוד הראתה לי כמה זוהר ואני שונים, וחשבתי לכתוב על זה פוסט השוואתי. זה מצחיק ממש איך כל דבר ששונה מסביר לי איך עוד דברים שונים - המוזיקה שזוהר אוהב, איך הוא שומע אותה ומה זה עושה לו - הכל הפוך ממני.

אז הגענו למיר"ב, ורצנו במיטב הסינגלים שהספקנו. זוהר נותן לנו שעה- שעה ועשרים למיר"ב כדי שנגיע לתותח לפני השמש. זה רעיון לא רע להתחיל בסינגלים ולעבור לריצת שטח רגילה, לעשות את הקטעים הטכניים רעננים וחזקים.. אבל בשבילי זה לא היה מספיק זמן.. וזוהר לוקח אותי לנחל מערות השנוא - פשוט ריצה של קילומטר לערך על אבנים קטנות ומשוננות, דפיקה אחר דפיקה בכף הרגל - וככה איך שאתה רואה את הסוף (סוף סוף) האבנים גדלות והופכות להיות ממש כואבות. זוהר מת על זה, מה אני יכול להגיד?

ריצה קלה בשדות הבננות, ואנחנו מגיעים לעלייה של התותח. בחור עם אופניים בדיוק יורד ואנחנו מתחילים בטיפוס המטורף הזה, או לפחות מה שזכור לי כטיפוס מטורף. שנינו משווים את העליה בריצה לעליה בסינגל ספיד ומתפלאים כמה הרבה יותר קל לעלות בריצה, אפילו יותר מהר מאשר באופניים. אחרי שעה וארבעים (כולל שעה ועשרים במירב) אנחנו כבר למעלה, מצטלמים, וידיאו וכאלה, ויורדים לצד השני. יש סיפוק ונוף מדהימים למעלה, למרות המהירות שהגענו לשם.

מכאן הריצה פשוטה למדי, בעיקר מישור. פוגשים חבר לרכיבה של זוהר שמכיר את הפרוייקט ונכנס לאתר (אהלן גיורא! אל תדאג, זה אתר, זה לא בלוג!), מעריך את מה שאנחנו עושים ושואל אם צריכים עזרה. זה כיף שאנשים רואים ומציעים לעזור, כאילו אנחנו לא לבד בעניין הזה (שזה, פחות או יותר, היתה מטרת האתר). אנחנו עוקפים את כרם מהר"ל, ומגיעים למסלול בית היערן, עוד 40 דקות, קצת עליות והביתה.

ענת מקבלת את פנינו בחיוך, היא ערה כמעט אותו זמן כמונו, מארגנת ארוחת בוקר זריזה וטעימה, רק בשביל זה שווה לי לקום חצי שעה יותר מוקדם ולהתארח אצל זוהר, ולא באיזור שלי, אני אומר לכם.

Comments (1)

By ליאור, 20 באוגוסט 2009 0:17

כשרצתי את הריצה הארוכה של סוף השבוע, אחרי 10 דקות של קללות על עייפות, שינה, ריצה בלילה ופחד משעמום של ריצה לבד במשך 4 שעות כמעט, התחלתי לקלל את זהר שנוסע לחו"ל ומשאיר אותי להתאמן לבד. אח"כ כבר התחלתי ממש להנות, ומי זוכר את הקושי, הקללות והשינאה.

כשסיימתי את הריצה כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ולכתוב, על הכאב וההנאה, על הוידיאו שצילמתי בדרך, על מצבי הרוח המשתנים תוך כדי ריצה של שלוש וחצי שעות - עייפות מנטלית, התעלות נפשית, רוגע ועייפות פיזית, אם אתם שואלים מה הסדר הכרונולגי. שמחתי שצילמתי את הקטעים האלה בוידיאו, מה שעזר לי לזכור קטעים בדרך, התקשרתי למי שיכולתי כדי לדבר ונסעתי לפגישה עסקית. אחר כך רציתי לערוך את הוידיאו, אבל ישנתי.

עייפות סוף השבוע ועייפות הסייקל (cycle) קשות. אני מתאמן בסייקלים של חודש: שלושה שבועות של עומס הולך ועולה, ושבוע מנוחה בו אני רץ חצי, פחות או יותר, מהרגיל, ודופק נמוך. המטרה היא להגיע די תשוש לסוף השבוע האחרון, ולהתאושש בשבוע שאחריו. מטרה נעלה, אבל להיות תשוש פיזית זה לא קל - זה משפיע גם על התשישות הנפשית. וכך מצאתי את עצמי לא כותב, יום אחרי יום, ואומר לעצמי שמחר, מחר אני אכתוב.

בנתיים הריצה ההיא מתרחקת, השבוע ממשיך, ריצת ה22 הקשה של יום שני, האינטרוולים של שלישי, ה20 של רביעי.. וממסלול מדהים וארוך נשאר רק עוד זכרון אחד, כמו זכרונות רבים וטובים שהחיים האלה מספקים..

ליודעי דבר ותעניינים, המסלול בכיסלון ירוק, גם בקיץ. הוא בנוי מעלייה מטורפת בהתחלה, עד צובה, וירידה לעמק, שם אפשר לחתוך חזרה או לעלות לצד השני, לדרך נוף צפונית שהיא ירידה מתונה עד למטה.. זה מה שאני עשיתי, וכך הרווחתי עוד עליות ודרך הרבה יותר יפה.

סה"כ המסלול כלל בערך 1300-1500 מטר טיפוס, 3000 קלוריות בקירוב, אז אפשר לאכול הרבה. נראה לי שבאופן כליי המשקל שלי בירידה למטה, אני צריך להתחיל לשים לב יותר למה וכמה אני אוכל, שאני לא אגמור רזה כמו זהר ולא יהיו לי תירוצים.

Comments (0)

By ליאור, 13 באוגוסט 2009 8:08

יום שלישי היה אימון מפרך. זו לא הסיבה. יום רביעי פשוט לא הסתדר. הלילה היה קשה, בערב הייתי עסוק. החיים, כמו שאומרים, הפריעו לי בתוכנית. אבל החיים האלה, בסך הכל, הם הסיבה לכל הריצות, לכל האימונים, ולא ההיפך. ויש ימים שהאימון פשוט לא מסתדר.

מבחינת הכושר זה לא ממש משנה. ממשיכים הלאה, כמו שכתבתי בבלוג על לפספס אימון בתוך התוכנית. מבחינה נפשית זה לא קל. לא קל לוותר לעצמך, אתה מפחד שתפתח איזה שער שאולי אי אפשר יהיה לחזור ממנו. לפעמים האימונים והשגרה כל כך קשים שאני חושב שאם אני אפסיק, זה יהיה לתמיד. זה אף פעם לא ממשיך יותר מיומיים, דרך אגב, אבל כל פעם מחדש.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו אני ספורטאי. אתלט. זה היה אימון חלש דווקא, בירקון, ורצתי הכי לאט שרק יכולתי כדי להתאושש. אנשים עקפו אותי. הרבה אנשים. האינסטינקט שלי היה להגביר את הקצב, אבל אני הייתי באימון חלש - זה היה אימון עם מטרה ונשארתי שם. הרגשתי מסופק מאוד. זה היה לפני 5 שנים.

ואני חושב שהיום אני ממשיך להשתפר כספורטאי, כשאני מצליח לקבל את ההפסד של האימון בצורה סבירה. בלי להתבאס יותר מדי, בלי לקחת את זה למקומות לא טובים. הדרך לאולטרה ארוכה, עוד נרוץ הרבה, הרבה (הרבה) קילומטרים. עוד יהיו הרבה אימונים..

Comments (2)

By ליאור, 11 באוגוסט 2009 13:35

אימונים לריצת אולטרה קשים.זו לא חוכמה גדולה להבין. אבל כשהאימונים האלה מתרחשים בקיץ, בישראל, לפעמים בתל אביב.. רמת הקושי עולה בכמה רמות.

אני לא מדבר על התאוששות איטית יותר. אני לא מדבר על דופק גבוה יותר.

אני לא מדבר על צריכת מיים מטורפת וכמעט בלתי מוגבלת.

אני אפילו לא מדבר על השעות המוגבלות מאוד שאפשר להתאמן בהן.. ולא על הימים החמים במיוחד שבהם אי אפשר להתאמן בכלל.

אני דווקא מדבר על השפשפות, על היבלות ברגליים, על כפות רגליים שצועקות די, די, די.

אני לא חדש לאימוני אולטרה מרתון, אבל בחום הזה, אחחחח.

Comments (5)

By ליאור, 7 באוגוסט 2009 15:51

אחרי הריצה האחרונה אצל זהר בשבוע שעבר, החלנו שהשבוע אני מארח חזרה. רציתי להראות לזהר את כיסלון, אבל המרחק היה גדול מדי בשבילו ל5:30 בבוקר, אז קבענו בבן שמן. אין מקום שאני מכיר כמו בן שמן. אם מיר"ב והכרמל הדרומי הם הבית של זהר, בן שמן הוא הבית שלי.

הגענו לריצה שנינו שבורים. אחרי שבוע של 90 ק"מ, אני הגעתי עם שעתיים שינה בלילה ותזונה לקויה מאוד אתמול. זהר הגיע טיפה חולה, גם הוא אחרי שבוע של 80 ק"מ. אמנם בקרוב נסתכל על המספרים האלה מלמעלה, אבל כרגע זה שיא הריצה השבועי שלנו בסבב האימונים הזה.

עוד נרחיב בעינייני התזונה שלנו לתחרות מסע, כמה חשוב לאכול ביום יום באימונים, מה אוכלים כדי לרוץ, כדי להתאושש, כדי לחיות כמו בני אדם. אבל לפעמים, כמו היום, גם לומדים מלא לעשות את הדבר הנכון. לומדים מלא לאכול מספיק, או לישון מספיק, או לקחת מספיק מיים לריצה של 3:15 שעות.

קצת פינוק ב5:15, ושנינו מחליטים לתת עוד 5 דקות שינה ברכב. זה מצחיק כשחושבים על זה, מה 5 דקות ישנו, ועוד של שינה באוטו, אבל אנחנו לא בוחלים בהתפנקות ירודה, ותופסים תנומה. אני מתעורר אחרי 10 דקות, וזהר כבר לא ברכב שלו, אז אני חייב לצאת. בסופו של דבר אנחנו יוצאים בכמה דקות איחור, בערך ב5:40.

התיכנון שלי כולל ריצה במישור לא טכני בהתחלה, מערבה לכיוון החלקים הפחות מיוערים, אח"כ קצת לאיזור העליות והטכני, בערך אחרי שעתיים וחצי לעבור ליד מצפה מודיעין שוב, ולהמשיך לשעה או פחות באיזור תל חדיד. תל חדיד הוא אמנם לא איזור אידיאלי לסיים ריצה, אבל אפשרויות הסגירה וחזרה במקרה של מחסור מיים או כוח ברגליים הן די רחבות, אז חשבתי שיהיה רעיון טוב לסיים שם. מפת הריצה, שפחות או יותר מקיפה את היער, נראית כך:

הריצה בבוקר, במיוחד אחרי סיפורי הזוועה שסיפרנו זה לזה כל השבוע על קשיים, חום, עיקובים וכדומה, מדהימה. מזג האויר סתוי, אפילו קריר (כן, שמעתם טוב, ואני חוזר, היה קריר היום בבוקר, 7 באוגוסט, ביער בן שמן). יש רוח קלה והלחות לא מטורפת. אפשר לנשום. מזג האויר המצויין הזה ממשיך ללוות אותנו עד 7 בערך, כשהשמש מצטרפת בפעם הראשונה, ועד 7:45 בערך, כשהיא מתחילה להיות קשה. במקביל, אנחנו עוברים לסינגל פילו בצד היער השני, שהוא עדיין סינגל מטורף, ארוך ומוצל, אבל אחריו השמש כבר קופחת.

נראה לי מענין להראות את גרף הדופק בריצה:

שימו לב איך לקראת הסוף הדופק הממוצע עולה - זה קצת בגלל העייפות אבל בעיקר בגלל החום - אם רציתם לדעת עד כמה ריצה בחום מעייפת יותר ולמה - הנה התוצאה.

הגרמין דיווח על 2600 קלוריות בערך, 26 וקצת קילומטרים של ריצת שטח ב3:03 שעות של ריצה וטיפוס נאה, אבל בזמן העברת המידע לרשת הוא מתחרט ומדווח על 1600 קלוריות. מי יודע מה באמת קרה שם. אני יודע שחזרתי הביתה רעב, רעב מאוד.

לפרטים נוספים ו"הקרנה" של הריצה, לחצו כאן.

Comments (1)

By ליאור, 31 ביולי 2009 13:38

מסלול הבית של זהר הוא נקודת האימון הראשונה של זהר ושלי יחד. אפשר לומר שזינקנו לדרך. מזל טוב!

אני קם ב4 בבוקר אחרי לילה חסר שינה (טוב אז ישנתי ארבע שעות.. אבל זה לא מספיק) מתארגן על הציוד מהר, רואה ששכחתי מכנס ריצה אבל לא דואג - יש לי מכנס רזרבי באוטו. יוצא אל החושך החמים של חום יולי, ונוסע אל זהר בבונים. בדרך אני חושב על עייפות, עוצר בארומה לאספרסו זריז ומגיע אל זהר. הכל שקט, כולם ישנים, אני מתארגן על הלבוש בחוץ, ממילא אף אחד לא רואה ואני לא יודע אם המשפחה של זהר ישנה..

אבל זהר השד כמובן כבר ער, אני פוגש אותו למטה, סוגרים כמה פינות וב5:35 הגרמינים מתחילים לצפצף ואנחנו בדרך. זהר מארח אותי היום במסלול הבית שלו - שזה לא סתם מסלול באיזור שלו, אלא המסלול שהוא מחבב ביותר. אתה לומד הרבה על בן אדם מהמסלול החביב עליו.. ולזהר ולי יש עוד הרבה מאוד קילומטרים לדבר בהם כדי ללמוד..

אנחנו מתחילים דרומה דווקא, דרך בריכות הדגים, מערבה לכיוון הים, לשמורה, קצת ריצה על חוף הים המדהים במיוחד, ואפילו עוד יותר בזריחה. זהר כבר שמח, אני עוד לומד את השטח. הריצה שטוחה מאוד ואני לא רגיל. חוזרים קצת מזרחה ומתחילים במסע צפונה לאורך פסי הרכבת.. בשבילי שביל כורכר אינסופי אבל בשביל זוהר השביל האידיאלי לריצה, כמעט (רק המדבר קורץ לו יותר). אנחנו מדברים על המסלולים, על ריצות, על המסע הגדול, על ריצה במדבר, בשקט ועם מוזיקה, פשוט מדברים ורצים.

פונים מזרחה מעל כביש 4, עוברים את הכביש הישן ומתחילים בריצת השטח האמיתית - נחל מערות, שזהר מגדיר אותה כמבחן אמיתי לנעל שטח. הקסקדיה 4 מחזיקות מעמד נהדר. זוהי הריצה הראשונה שלי איתן, גם נעליים חדשות וגם מידה גדולה יותר - ואני נהנה מכל רגע.. טוב, לא מכל רגע, נחל מערות הוא נחל קשה ואכזר, אבל יחסית אני נהנה. פוגשים פרות, רודפים אחריהן קצת, וממשיכים לכרם מהר"ל.

כאן השטח האמיתי שאני אוהב מתחיל - מטפסים את שבילי רון, ומתחילים קצת בסינגלים של מרכז מיר"ב. לא יותר מדי - זמננו כבר קצר, וצריך לחזור. הצופים משתלטים בתקופה הזו על חלקים נרחבים מהיער (חוצפה..) ואי אפשר לעבור, אז אנחנו מוצאים מסלול חדש, יורדם מהצד השני של מיר"ב וחוזרים בריצה הביתה.

27.25 ק"מ של אושר, 620מ' טיפוס, ו2071 קלוריות ב2:42:52, קצב ממוצע של 5:58 ודופק של 138.  בנתונים זה נראה כך:

Comments (1)

By ליאור, 30 ביולי 2009 18:52

ואני רוצה לציין את זה. היום היינו בחנות של ברוקס ודיברנו עם אילן המדהים, שלא רק הסכים לעזור לנו במסע העומד בפנינו, אלא גם תוך רגע בחן את העמידה שלי ושל זהר, איפיין את הריצה (צדק בשני המקרים וזיהה בעיה של קריסה אצל זהר שלא ידענו עליה), ואחרי זה עוד הוכיח את הכל בבדיקות יותר מעמיקות מגובות מכשירים. הבן אדם הוא דוקטור לריצה - אמיתי עם קבלות.

בסופו של דבר יצאנו מהחנות קצת יותר מצויידים - אני בקסקדיה 4 יפיפיה לשטח, וdefyance 2 לכביש. זו הפעם השניה בחיים שאני מנסה זליגה הצידה מהנייק פגסוס אייר שלי לטובת משהו אחר, הפעם הקודמת היתה לפני שלוש שנים לכיוון סוקוני שממש לא אהבתי אחרי כמה חודשים. אבל אילן נתן רושם כל כך חזק ואני הולך על הנסיון. אני חושב שהמסע (הכללי, בחיים) של אצן צריך לכלול בתוכו ניסוי ותהיה. ללמוד מה אני עושה בסדר ומה לא, ולפעמים לנסות משהו חדש.

נעל מדהימה, לא? :)

ההצטידות שלי כללה גם כובע נושם של ברוקס, שאמור להיות בנוסף לכובע של נייק שאני מאוד אוהב אבל הוא פשוט חם לי מדי לקייץ ומבשל לי את הראש. אני מקווה שהברוקס יהיה קצת יותר מותאם לחום הישראלי.

אבל החשוב מכל לטעמי היה שהמסע תופס צורה, תופס כיוון, והולך להיות רציני. זה קורה. זה ממש כאן, ומחר, מחר הריצה הראשונה, זהר מארח אותי במסלול הבייתי שהוא רוקח לי. 5:30 בבוקר במיר"ב... או לה לה!

Comments (3)

By ליאור, 29 ביולי 2009 13:25

ואולי גם זו השאלה הראשונה שכולם שואלים אותי כשאני מספר על הפרוייקט החדש שלי, כמעט כל פרוייקט חדש. אבל לרוץ את ישראל,להתחיל בחרמון ולסיים באילת, לעבור לאורכה של המדינה שלנו ברגל, לא באופניים, אנחנו והאדמה, בלי טכנולוגיה, משהו מאוד ראשוני - מאוד מוצא חן בעיני. מתאים מאוד לדרך שבה אני תופס ריצה, או רכיבה על סינגל ספיד באותו ענין.

ובכל זאת האתגר עצום. כמעט בלתי נתפס. במרתון הראשון אתה מבין שספורט למרחקים ארוכים הוא כוח כל כך חזק, שהוא פשוט יותר ממה שבני אדם יכולים לעשות. לפני המרתון אנשים חושבים שבמקרה הגרוע, אפשר ללכת ברגל, אפשר לסיים את האתגר. אחרי הקיר הראשון, אחרי פעם אחת של כאבים, מחלות, פציעות, אתה מבין שזה מעבר ליכולת הרגילה. שזה קשה מדי. ואז אתה מתאהב זה, או שונא את זה. מרתון, אולטרה מרתון, איש ברזל, הם בלתי נתפסים. והשלב הבא הוא למציא לעצמך - לקחת דברים לא ברורים ולעשות אותם.

ואז זהר התקשר בוקר אחד, עם הרעיון ההזוי שלו, ויש לי הרגשה שהוא חשב שהוא צריך לשבנכ אותי כי הוא דיבר על התוכניות די הרבה, ואיזה כיף זה יהיה ומה האתגר. אני כבר הסכמתי בשנייה הראשונה. לחצות את ישראל, בריצה? ברור שאני בפנים. את הקשיים נעבור, או שלא, אבל איזה סיפור זה יהיה.

אז אולי חשבתם שיהיה כאן איזה משהו עמוק, איזה משהו שבאתי להוכיח, איזו תאוריה או חשיבות, פירסום, או חגיגה. אין. יש אתגר, יש חוויה, ואני רוצה להיות בתוכה. אני בא.