Comments (2)

By זהר, 17 באוגוסט 2009 14:56

שבת רצתי ארוכה. פחות ארוך ממה שהיתי עושה בשבוע רגיל אבל מאחר וחזרתי מחו'ל, הרבה לא ישנתי החלטתי ללכת לכוון של 3ש'.
בתוכנית יותר טיפוס מצטבר, יותר מרחבים, יותר כיף. אז פה היתה הטעות - הרבה כיף לא היה לי.

כל פעם אני לומד על בשרי כמה הנסיעות לחו'ל מוציאות אותי מאיפוס, יצאתי וכבר בשעה הראשונה היה לי קשה. יש את הריצות האלה שהמטרה היחידה זה הסיום וזאת הפכה בדיוק לכזאת. אז מבלי לפרט את כל המחשבות שלי, סיימתי אחרי 3ש' ו - 31ק'מ.

המסלול כלל בגדול מהבונים-אלונית עופר-עליה ביער הקסום-ריצה לאורך יער עופר-ירידה לכרם מהר'ל-לאורך בקעת מהר'ל-עליה לתותח-ירידה לעין כרמל-מעבר גשר כביש החוף-לאורך מסילה דרומה לשמורת הבונים-הבונים.

היום, יום שני כבר היה לי ממש כיף...תודה לאלוהי הריצה.

יצאתי לשעתיים ונהנתי מכל רגע. איך לפעמים קשה ולפעמים קל...סוד הקסם. הקיצוניות הזאתי גורמת לי לחשוב שהריצות האלה לא מאפשרות לך "להעביר אותה". אם אתה לא חזק ביום מסוים אז זה כבר יצא באיזה שלב, אין חוכמות, המאמץ, החום, האורך כבר יוציא ממך איזה שהיא חולשה קטנה שאולי לא היית מרגיש אחרת ותגרום לתחושת אי-נוחות.

בכל מקרה, המסלול היום היה מדהים ונתן לי רעיון לארוכה הבאה שלי עם ליאור...אבל אני משאיר את זה הפתעה!

היום נראה ככה: עליה למירב, קצת סינגלים, שבילי רון, ירידה לבקעת מהר'ל, נחל מערות וכנוס הביתה.

:

דיברתי עם ליאור על מחשבות שלי לגבי שבת, מצחיק הוא לקח אותי למקום אחר שדווקא התחברתי אליו...הוא אמר שאם קשה לך אז אל תקח את האפשרות ה"נוחה" יותר, אלא את ה"קשה" יותר. הרציונאל הוא שבקטע הנוח אתה יכול לחשוב והמחשבות הם הבעיה...בקטע הקשה אתה כל כולך עסוק בלהתמודד עם המאמץ, בלי שקט מחשבתי...והזמן עובר ולפיכך זה עדיף...נו שויין, מצאתי לי בן זוג לריצה!!!

Comments (0)

By ליאור, 13 באוגוסט 2009 8:08

יום שלישי היה אימון מפרך. זו לא הסיבה. יום רביעי פשוט לא הסתדר. הלילה היה קשה, בערב הייתי עסוק. החיים, כמו שאומרים, הפריעו לי בתוכנית. אבל החיים האלה, בסך הכל, הם הסיבה לכל הריצות, לכל האימונים, ולא ההיפך. ויש ימים שהאימון פשוט לא מסתדר.

מבחינת הכושר זה לא ממש משנה. ממשיכים הלאה, כמו שכתבתי בבלוג על לפספס אימון בתוך התוכנית. מבחינה נפשית זה לא קל. לא קל לוותר לעצמך, אתה מפחד שתפתח איזה שער שאולי אי אפשר יהיה לחזור ממנו. לפעמים האימונים והשגרה כל כך קשים שאני חושב שאם אני אפסיק, זה יהיה לתמיד. זה אף פעם לא ממשיך יותר מיומיים, דרך אגב, אבל כל פעם מחדש.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו אני ספורטאי. אתלט. זה היה אימון חלש דווקא, בירקון, ורצתי הכי לאט שרק יכולתי כדי להתאושש. אנשים עקפו אותי. הרבה אנשים. האינסטינקט שלי היה להגביר את הקצב, אבל אני הייתי באימון חלש - זה היה אימון עם מטרה ונשארתי שם. הרגשתי מסופק מאוד. זה היה לפני 5 שנים.

ואני חושב שהיום אני ממשיך להשתפר כספורטאי, כשאני מצליח לקבל את ההפסד של האימון בצורה סבירה. בלי להתבאס יותר מדי, בלי לקחת את זה למקומות לא טובים. הדרך לאולטרה ארוכה, עוד נרוץ הרבה, הרבה (הרבה) קילומטרים. עוד יהיו הרבה אימונים..

Comments (2)

By זהר, 12 באוגוסט 2009 9:46

(נכתב אתמול)

השבוע מתנהל מיום שישי ליום שישי שהמטרה שלי להכניס כמה שיותר ימי/שעות אימון. בשבועות שאני בבית זה עובד טוב אבל לפעמים, כמו השבוע, אני טס לפגישות בחו'ל והכל משתבש. ראשית, אני עובד על עצמי שזה לא נורא וגם זה עבורי הינו חלק מהאתגר - לשלב את כל האילוצים ועדיין לעמוד במטרה.

ככלל אני מנסה להתאמן בצורה הבאה:

שישי - ריצה, 3ש' פלוס, שילוב של עליות ומישור
שבת - אופניים, 2-3 שעות רכיבת שיחרור (כביש או שטח)
ראשון - ריצה, 1.5-2ש', קצב נוח
שני - ריצה, 1.5-2ש', מתגבר
שלישי - ריצה, 1-1.5ש', אימון עליות
רביעי - מנוחה
חמישי - ריצה, ריצה, 1.5-2ש', קצב נוח

תמיד שואלים אותי אם אני מתאמן בחו'ל...עבורי זאת בעיה! עדיין לא פיצחתי את סוד הקסם המסתורי שבריצה, אבל אם אין את התנאים הנעימים לי אני לא רץ. בכלל, אני שונא לרוץ על הליכון - לא אוהב את זה, זה גורם לי תחושה רעה, לא עובר לי הזמן וכל מה שאני רוצה זה שהסיוט יגמר! ובכל זאת, השבוע עד כה היה לי כיף עם ריצה ראשון/שני מהממות. קצב טוב זורם אין קושי. עכשיו מה שאני אעשה זה להתאים את התוכנית ללו'ז שלי בשארית השבוע. אז במקום מנוחה ברביעי אני אנוח היום היות ומרבית היום אני גם ככה בטיסות. למעשה כמעט לא ישנתי בלילה (אחלה יום מנוחה...). מחר שזה אימון הליכון קלאסי - עליות - נרוץ במלון בלונדון שאני מכיר את החדר כושר שם. הבעיה יום חמישי במילאנו, טוב נגיע ונראה. וגם שישי נדפק לי כי אני מגיע לפנות בוקר אז ארוכה השבוע בשבת...בלי ליאור!

אני יושב במטוס עכשיו וכותב וישנה כתבה יפה במוסף סוויס על אולטרא-מרתון במדבר נמיביה Racing the Planet ואללה נראה פצץ. יש דברים יפים בעולם, צריך לחשוב על זה....

Comments (2)

By ליאור, 11 באוגוסט 2009 13:35

אימונים לריצת אולטרה קשים.זו לא חוכמה גדולה להבין. אבל כשהאימונים האלה מתרחשים בקיץ, בישראל, לפעמים בתל אביב.. רמת הקושי עולה בכמה רמות.

אני לא מדבר על התאוששות איטית יותר. אני לא מדבר על דופק גבוה יותר.

אני לא מדבר על צריכת מיים מטורפת וכמעט בלתי מוגבלת.

אני אפילו לא מדבר על השעות המוגבלות מאוד שאפשר להתאמן בהן.. ולא על הימים החמים במיוחד שבהם אי אפשר להתאמן בכלל.

אני דווקא מדבר על השפשפות, על היבלות ברגליים, על כפות רגליים שצועקות די, די, די.

אני לא חדש לאימוני אולטרה מרתון, אבל בחום הזה, אחחחח.

Comments (8)

By זהר, 7 באוגוסט 2009 18:28

איך שאני שונא לקום בבוקר. 3:45 אני מתעורר, יש לי חצי שעה ליציאה שזה בדיוק הזמן הדרוש להתארגן אבל אני קצת איטי. שותה אספרסו אוכל משהו, שני טוסטים- האחד עם גבינה צהובה והשני עם ריבה. לוקח את הציוד שכבר הכנתי יום קודם ויוצא בדיוק בזמן.

מגיע למצפה מודיעין ב - 5:15 ומוצא את ליאור עייף, מה זה עייף, כל מה שהוא רוצה זה לישון איזה 5-10 דק'. ליאור הולך לישון אני מתחיל לאט להתארגן.

בודק את עצמי כל הזמן במחשבה ובתחושה ומקווה שעשיתי את הדבר הנכון היום שבכלל יצאתי לדרך. בימים האחרונים ואתמול אחרי הריצה של שעה, הרגשתי שעובדת עלי איזו מחלה. מסוג הדברים שאתה לא יודע להגדיר, חולשה, קצת צינון וגרון כואב. התלבטתי אם לרוץ חלש יותר ליד הבית או לצאת עם ליאור כמו שתכננו. לבסוף החלטתי לקום ולהחליט...

יוצאים לדרך, פותחים לאט ככה מין דישדוש שכזה להתחיל חימום. אני בלי חולצה ועם תיק על הגב ובו ליטר וחצי איזוטוני וחבילת תמרים שקניתי יום קודם בחנות מדהימה בראש העין. מבחינת תזונה המטרה שלי היום לשמור על תזונה רצופה של אכילת תמר כל 20-30 דק' ושתיה איטית לאורך האימון. לא להגיע למצב של תשישות לקראת הסוף.

קשה לי בהתחלה לשמור על חום גוף, אני אומר לליאור שקר מדי ולמרות שאני אמור להיות כבר "חם" עדיין קר לי. חושב שאולי חולצת ריצה היתה סוגרת לי את הפינה!

הריצה מדהימה, לעומת הריצה בשבוע שעבר, היום ליאור תכנן מסלול גדוש עליות וסינגלים. באיזה קטע של הדרך צעק לעברנו רוכב "איפה האופניים ואם איבדנו אותם?" וזה לא היה רחוק מהמציאות. דברנו תוך כדי שאם סינגל ספיד (ללא הילוכים) זה הזן שברכיבה אז מה זה לרוץ בסינגל ללא אופנים. לרוץ בשטח דורש המון ריכוז: איפה לדרוך, על איזה אבן להניח את הרגל, איך נכון לעלות את הקטע בשביל לשמור על תנועה מבלי צורך בדילוג חזק שיגזול יותר מידי כוח מיותר וכו'.

מבחינת ריצה זה לא ריצת כביש או אפילו ריצת שטח מישורית לצורך העניין. הדפקים משתנים כל הזמן, אין את היעילות שבשימור הכוח על ידי דופק קבוע לאורך זמן וכמובן מהירות. הריצה היום היא איטית יותר, טכנית יותר, מעייפת יותר...והרבה יותר כייפית.

הריצה עוברת במהירות ושנינו חזקים היום אחרי הכל.

בחצי השעה האחרונה מתחיל להיות כבר חם מאוד, "תל חדיד" עם שמש על הראש מתחיל להיות קשה יותר ואז כדי לעשות מעניין נגמר לי המים! איזה שטות, היתי צריך את העוד חצי ליטר הזה וחבל שעכשיו לסיום אין מים.

ליאור מתחיל לכנוס לעבר הסיום ופתאום למרות שאני מרגיש טוב וחזק אני מתחיל להזיע בטירוף, להתעטש ולנזול מהאף. נזלת בלתי פוסקת.

ליאור מציעה לי לשתות ממנו ולקחתי איזה שלוק, אבל הוא מתעקש שאני אשתה לפחות עוד אחד...

סיימנו קצת אחרי שלוש שעות. היה לי כייף גדול, הרגשת הסיפוק ממלאת אותי. היה לי יום טוב, הרגשתי טוב וחזק לאורך כל הריצה ללא נפילות כוח או משברים.

ניגש לאוטו דבר ראשון כדי לשתות, מארגן את השייק חלבון, וממלא מים מרוכב שחנה על ידנו כדי להשלים מלאים.

לצורך השוואה -

הריצה הארוכה ביותר שלי בהכנות למרתון טבריה היתה 3:05ש' באורך 36ק'מ, היום רצנו באותו זמן 26 ק'מ, זה ההבדל בין ריצת שטח טכנית כמו היום לעומת ריצה משורית.

הגארמין שלי הראה את התמונה הבאה מהריצה של היום, ריצה במעגלים תוך כדי עליה מתמדת, פרי דמיונו של Escher:

Comments (5)

By ליאור,

אחרי הריצה האחרונה אצל זהר בשבוע שעבר, החלנו שהשבוע אני מארח חזרה. רציתי להראות לזהר את כיסלון, אבל המרחק היה גדול מדי בשבילו ל5:30 בבוקר, אז קבענו בבן שמן. אין מקום שאני מכיר כמו בן שמן. אם מיר"ב והכרמל הדרומי הם הבית של זהר, בן שמן הוא הבית שלי.

הגענו לריצה שנינו שבורים. אחרי שבוע של 90 ק"מ, אני הגעתי עם שעתיים שינה בלילה ותזונה לקויה מאוד אתמול. זהר הגיע טיפה חולה, גם הוא אחרי שבוע של 80 ק"מ. אמנם בקרוב נסתכל על המספרים האלה מלמעלה, אבל כרגע זה שיא הריצה השבועי שלנו בסבב האימונים הזה.

עוד נרחיב בעינייני התזונה שלנו לתחרות מסע, כמה חשוב לאכול ביום יום באימונים, מה אוכלים כדי לרוץ, כדי להתאושש, כדי לחיות כמו בני אדם. אבל לפעמים, כמו היום, גם לומדים מלא לעשות את הדבר הנכון. לומדים מלא לאכול מספיק, או לישון מספיק, או לקחת מספיק מיים לריצה של 3:15 שעות.

קצת פינוק ב5:15, ושנינו מחליטים לתת עוד 5 דקות שינה ברכב. זה מצחיק כשחושבים על זה, מה 5 דקות ישנו, ועוד של שינה באוטו, אבל אנחנו לא בוחלים בהתפנקות ירודה, ותופסים תנומה. אני מתעורר אחרי 10 דקות, וזהר כבר לא ברכב שלו, אז אני חייב לצאת. בסופו של דבר אנחנו יוצאים בכמה דקות איחור, בערך ב5:40.

התיכנון שלי כולל ריצה במישור לא טכני בהתחלה, מערבה לכיוון החלקים הפחות מיוערים, אח"כ קצת לאיזור העליות והטכני, בערך אחרי שעתיים וחצי לעבור ליד מצפה מודיעין שוב, ולהמשיך לשעה או פחות באיזור תל חדיד. תל חדיד הוא אמנם לא איזור אידיאלי לסיים ריצה, אבל אפשרויות הסגירה וחזרה במקרה של מחסור מיים או כוח ברגליים הן די רחבות, אז חשבתי שיהיה רעיון טוב לסיים שם. מפת הריצה, שפחות או יותר מקיפה את היער, נראית כך:

הריצה בבוקר, במיוחד אחרי סיפורי הזוועה שסיפרנו זה לזה כל השבוע על קשיים, חום, עיקובים וכדומה, מדהימה. מזג האויר סתוי, אפילו קריר (כן, שמעתם טוב, ואני חוזר, היה קריר היום בבוקר, 7 באוגוסט, ביער בן שמן). יש רוח קלה והלחות לא מטורפת. אפשר לנשום. מזג האויר המצויין הזה ממשיך ללוות אותנו עד 7 בערך, כשהשמש מצטרפת בפעם הראשונה, ועד 7:45 בערך, כשהיא מתחילה להיות קשה. במקביל, אנחנו עוברים לסינגל פילו בצד היער השני, שהוא עדיין סינגל מטורף, ארוך ומוצל, אבל אחריו השמש כבר קופחת.

נראה לי מענין להראות את גרף הדופק בריצה:

שימו לב איך לקראת הסוף הדופק הממוצע עולה - זה קצת בגלל העייפות אבל בעיקר בגלל החום - אם רציתם לדעת עד כמה ריצה בחום מעייפת יותר ולמה - הנה התוצאה.

הגרמין דיווח על 2600 קלוריות בערך, 26 וקצת קילומטרים של ריצת שטח ב3:03 שעות של ריצה וטיפוס נאה, אבל בזמן העברת המידע לרשת הוא מתחרט ומדווח על 1600 קלוריות. מי יודע מה באמת קרה שם. אני יודע שחזרתי הביתה רעב, רעב מאוד.

לפרטים נוספים ו"הקרנה" של הריצה, לחצו כאן.

Comments (0)

By זהר, 5 באוגוסט 2009 23:56

היום אני יושב בראש העין במקום שניתן להגדיר אותו בתור מסעדה...אבל רק בגלל שמגישים שם אוכל! וככה בודק אימייל ופתאום תגובה לפוסט שלי, איזה כיף, משהי בשם מיכל כתבה תגובה ואני חושב לעצמי וואלה הדבר הזה אמיתי חיי וקיים, פתאום הכל קיבל מימד קצת שונה אז תודה למיכל על היותך הראשונה שלי...

ובכלל היומיים האחרונים היו כיף גדול, מעבר לאימונים, אני חי ונושם את הדבר הזה שמתחיל לקבל צורה, בקרוב יעלה המסלול ופרטים נוספים ככה שזה מזה מדליק לעבור על המפות ולחשוב איפה ניתן לעבור ועל מה כדאי לדלג או לקצר, אחרי הכל רוצים להגיע לאילת.

אחרי שאתמול היה אימון של שעה וחצי, ששילב בין קטע ראשון בדופק בינוני של שעה ולאחר מכן, העלאת דופק לכוון של גירוי הסף של שלושים דקות, היום היה אימון עליות. אני מאוד אוהב אימון עליות יש משהו ברפיטציה הזאת של עליה וירידה שפשוט עושה לי טוב. מעבר לזה שבכביש 6 היתה תאונה שגרמה לי לאחר הביתה ולמעשה לגרום לענתי אישתי לוותר על האימון שלה - שנדחה למחר ותודה לה על כך, האימון התחיל באיחור באור אחרון של היום.

נוסע עם האוטו לתחילת העליה המובילה לבית היערן במיר'ב מחנה, מארגן מגבת ומים, חימום ותחילת עבודה. בתוכנית עשר עליות לנקודת העיקול בכביש, במפה זה נראה ככה:

בגדול ירד הלילה ואני רץ לי בכיף בחושך, מדי פעם איזה רכב טועה עולה את העליה, מסתבר שזה משטרה, אבל בגדול שקט, חושך והירח שעולה.

אז למי שלא מאמין שאני דפוק מספיק לעלות ולרדת הנה שלב ההוכחות, בבקשה - ניתן לספור עד עשר...

Comments (0)

By זהר, 31 ביולי 2009 14:16

כל עניין הפוסטים חדש עבורי, אני לא מאלו שרצים לספר לחברה, אני רק רץ בלי חברה...

בכלל כל נושא הבלוגים אני לא סגור עליו, למרות שאני נהנה לקרוא בלוגים של אחרים, לי נראה קצת מוזר לשבת בבית ולסכם יום, מחשבות, ריצה. לליאור הדבר טבעי יותר, לי זה עדיין חדש - בכלל נראה לי שליאור ואני שונים, אני נפתח פנים אל פנים, חשוב לי המגע האישי, המבט בעיניים בעוד ליאור נפתח יותר דרך הרשת.

אני יושב בבית אחרי ארוחת צהריים וליאור כבר הקדים אותי, גם בריצה וגם בכתיבה.

היה לי כייף לארח את ליאור למסלול הבית שלי, זה שבו אני רץ לבד. אף פעם לא רצתי אותו עם אחרים (רק חלק ממנו). אני קצת בלחץ, מקווה שיהיה כיף, ליאור שונא לרוץ בשמש כך שקיוותי למעונן חלקית היום אבל בסוף היה בסדר.

פתחנו בזמן שזה כבר טוב, שנינו בעלי משמעת עצמית גבוהה שזה הכרחי לפרוייקט שכזה. הבוקר עבורי זה ניגוד של הסיוט שבהשכמה והעונג שבלראות את היום מתעורר לחיים ובריצה חשים זאת היטב. כמובן שהשעון צילצל קיללתי אבל אין ברירה - משמעת עצמית כבר אמרנו.

הקצב זרם נכון והריצה היתה בינינו מתוזמנת כך שלפחות מצידי הרגשתי שיש סכרון טבעי ללא צורך במחשבה - האצה או האטה, פשוט מבלי לחשוב.

לא היה קשה במיוחד למרות שאני עדיין בתקופת בניית או חידוד הבסיס. אני באופן כללי נותן המון כבוד לריצות ארוכות, אני יודע שאני מעמיד את עצמי כל פעם מחדש למבחן חדש ואני מרגיש כמי שעולה לזירה מול עצמו. אני קם מוקדם, צריך את הזמן לשתות ולאוכל טוסט עם ריבה ככה בשקט שכולם ישנים.

ריצה בכלל עבורי היא מעבר בין פרקים, פרק הפתיחה עבורי הוא די קשה - לוקח לי הרבה זמן להתחמם ולצאת מהכובד לקלילות זה יכול להיות גם מעל חצי שעה עד 45 דקות. אחרי זה בהתאם לאורך יש פרקי אמצע, שבחלקם אני נהנה יותר. נקודת השיא בריצה זה אותו רגע, שבו ולו לרגע, נדמה לך שאתה יכול לרוץ לנצח...אני חד, מהיר, קליל, הראש מלא מחשבות חיוביות. קשה לדעת בדיוק מתי הרגע נגמר אבל ברגע שפתאום אני עייף, מתחיל לחוש קשיות ברגלים אני מבין כי הרגע חלף. הסיום הוא הפרק האחרון - אני הכי שונא את הריצות - כמו היום למשל - שבהם אני מסיים בכביש 4 ופונה למושב ויאללה דוך עד הבית, כביש ישר של 3 ק'מ שכבר ממש נמאס.

נשטפנו בדשא, שתינו, ענת הכינה ארוחת בוקר, רק אז הרגשתי שאני עייף. כל שאני רוצה זה לשכב ולא לזוז ולשתות בכוח. אני מזה עייף.

איזה כיף - יצאנו לדרך!!!

______

אצלי הגארמין מראה -

סה'כ - 27.41ק'מ

זמן - 2:25ש'

קלוריות - 2006

גובה - 558מ'

Comments (1)

By ליאור,

מסלול הבית של זהר הוא נקודת האימון הראשונה של זהר ושלי יחד. אפשר לומר שזינקנו לדרך. מזל טוב!

אני קם ב4 בבוקר אחרי לילה חסר שינה (טוב אז ישנתי ארבע שעות.. אבל זה לא מספיק) מתארגן על הציוד מהר, רואה ששכחתי מכנס ריצה אבל לא דואג - יש לי מכנס רזרבי באוטו. יוצא אל החושך החמים של חום יולי, ונוסע אל זהר בבונים. בדרך אני חושב על עייפות, עוצר בארומה לאספרסו זריז ומגיע אל זהר. הכל שקט, כולם ישנים, אני מתארגן על הלבוש בחוץ, ממילא אף אחד לא רואה ואני לא יודע אם המשפחה של זהר ישנה..

אבל זהר השד כמובן כבר ער, אני פוגש אותו למטה, סוגרים כמה פינות וב5:35 הגרמינים מתחילים לצפצף ואנחנו בדרך. זהר מארח אותי היום במסלול הבית שלו - שזה לא סתם מסלול באיזור שלו, אלא המסלול שהוא מחבב ביותר. אתה לומד הרבה על בן אדם מהמסלול החביב עליו.. ולזהר ולי יש עוד הרבה מאוד קילומטרים לדבר בהם כדי ללמוד..

אנחנו מתחילים דרומה דווקא, דרך בריכות הדגים, מערבה לכיוון הים, לשמורה, קצת ריצה על חוף הים המדהים במיוחד, ואפילו עוד יותר בזריחה. זהר כבר שמח, אני עוד לומד את השטח. הריצה שטוחה מאוד ואני לא רגיל. חוזרים קצת מזרחה ומתחילים במסע צפונה לאורך פסי הרכבת.. בשבילי שביל כורכר אינסופי אבל בשביל זוהר השביל האידיאלי לריצה, כמעט (רק המדבר קורץ לו יותר). אנחנו מדברים על המסלולים, על ריצות, על המסע הגדול, על ריצה במדבר, בשקט ועם מוזיקה, פשוט מדברים ורצים.

פונים מזרחה מעל כביש 4, עוברים את הכביש הישן ומתחילים בריצת השטח האמיתית - נחל מערות, שזהר מגדיר אותה כמבחן אמיתי לנעל שטח. הקסקדיה 4 מחזיקות מעמד נהדר. זוהי הריצה הראשונה שלי איתן, גם נעליים חדשות וגם מידה גדולה יותר - ואני נהנה מכל רגע.. טוב, לא מכל רגע, נחל מערות הוא נחל קשה ואכזר, אבל יחסית אני נהנה. פוגשים פרות, רודפים אחריהן קצת, וממשיכים לכרם מהר"ל.

כאן השטח האמיתי שאני אוהב מתחיל - מטפסים את שבילי רון, ומתחילים קצת בסינגלים של מרכז מיר"ב. לא יותר מדי - זמננו כבר קצר, וצריך לחזור. הצופים משתלטים בתקופה הזו על חלקים נרחבים מהיער (חוצפה..) ואי אפשר לעבור, אז אנחנו מוצאים מסלול חדש, יורדם מהצד השני של מיר"ב וחוזרים בריצה הביתה.

27.25 ק"מ של אושר, 620מ' טיפוס, ו2071 קלוריות ב2:42:52, קצב ממוצע של 5:58 ודופק של 138.  בנתונים זה נראה כך: