‎‫עד עכשיו לא כתבתי ובכלל המדיה הזאת של פוסטים די חדשה לי.‬
‎‫כמובן שהייתי מעורבת מתחילת הרקמות הפרוייקט, מהגיית הרעיון, ההכנות והאימונים המתישים, הלילות שבהם זהר ישב על המפות ובנה את המסלול, ובעיקר מהחששות והפחדים שלו מכניסה למסע שלא ברור איך יהיה הסיום שלו.‬
‎‫קיבלתי הרבה תגובות, מתגובות תומכות ומפרגנות וגם כאלו שלא מבינים איך אני בכלל מרשה לו...‬

‎‫זהר, איש החלומות שלי!‬

‎‫זו זכות גדולה שיש לאדם שיהיו לו חלומות בחיים,‬
‎‫זו עוד יותר זכות שהוא מצליח להגשים אותם.‬
‎‫וזו הזכות שלי להיות שותפה לחלומות שלך‬
‎‫זהר, לא היה לי ספק קל שבקלים שתצליח גם במשימה הזאת ושתצליח לרתום בקסם שיש בך כל כך הרבה אנשים טובים באמצע הדרך‬
‎‫אני שמחה שמצאת את השותף הנכון למסע שכזה ואת  האחים שלך שבלעדיהם זה פשוט לא היה קורה‬

‎‫המעריצה הכי גדולה שלך‬
‎‫ענת‬

קשה לי עדיין למצא את הכוח לסכם את אשר עברנו. מידי פעם בריצה חשבתי על הרגע הזה, הרגע בו הכל יסתיים והסיכומים יחלו. אפילו מצאתי את עצמי מתכנן מה לכתוב וברגעים מסויימים ובמרוצת השעות אפילו הצלחתי לכתוב במוחי פוסטים מלאים וברורים ועכשיו ברגע זה אני לא מוצא את הדרך להתחיל. עדיין לא.

שעלה רעיון הפרוייקט, היה לי ברור שהפן הלוגיסטי הינו אחד מהאתגרים הגדולים של הפרוייקט. ביחד עם רועי אחי היקר ראיתי את הסרט על חציית הסהרה, ורועי נשבה בקסם הפרוייקט והסכים מיד ללוות אתנו. לא הוא ולא אנחנו שיערנו את גודל האחריות שרועי לקח על עצמו.

לאחר יום או יומיים, למשימה חבר ירון, אחי הבכור והיקר, וביחד עם רועי הפכו לצוות הליווי של הפרוייקט. קשה להסביר מה זה צוות ליווי…זה בעצם הכל!

מידת ההשקעה, האהבה, הדאגה והיחס עלו על כל דמיון.

ברגעים הקשים הם אלו שתמכו,

כיסו אתנו עם שמיכות ומעילים שהיה קר,

עיסו אתנו שהיינו תפוסים,

הגישו לנו ארוחות,

סדרו לנו מיטות,

סחבו את התיקים שלנו לאוהל ובחזרה,

כיבסו לנו את הבגדים,

בנו מאהל פעמיים ביום כל פעם במקום אחר,

חיכו עם מרק חם שהיה קר,

פינקו בקפה ולחם בבוקר,

דאגו למצרכים,

עבדו ועבדו ועבדו והכל שנצליח.

ברגעים הקשים בריצה שהכל כבר כאב, מה שהחזיק אותנו תמיד היתה הידיעה שבסיום כל מקטע הם שם עבורנו, לאיפה שלא נגיע הם שם מחכים עם חיוך, פינה חמה חלקת אלוהים קטנה - עיר המקלט שלנו בין הריצות. ללא הידיעה שמחכים לך ודואגים לך לא ניתן לעמוד באתגר שכזה.

היה לי ממש כיף לראות מהצד איך אט אט ליאור מוצא את מקומו במשפחה המורחבת, ואתם בעדינות ובאותה מסירות מרחיבים את דאגתכם ואהבתכם אליו ומקבלים אותו בטבעיות לשבט ה"אחים".

למדתי המון במסע הזה, אבל יותר מכל היה זה עבורי דוגמא נוספת למה אפשר להגיע עם אהבת אחים לבית קנטור.

אני אסיר תודה ואין מילים שיצליחו לבטא את זה.

חיבוק גדול לשניכם - תודה.

]]> http://www.runningisrael.co.il/2009/11/23/%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%98-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%94%d7%a6%d7%9c%d7%97%d7%94-%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%93%d7%9d/feed/ 2 http://www.runningisrael.co.il/2009/11/23/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99/ http://www.runningisrael.co.il/2009/11/23/%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99/#comments Mon, 23 Nov 2009 12:23:52 +0000 ‫dror‬ http://www.runningisrael.co.il/?p=791

עכשיו בבית אחרי כל האטרף, ורגע לפני שהולך לישון במיטה שלי עם השושקה שלי, אני רוצה להודות לזהר ולליאור שפתחו לי פתח לעולם שלא הכרתי. לא ידעתי למה אני מכניס את עצמי כשהסכמתי לצאת למסע. במסע למדתי באופן בלתי אמצעי מהי רוח הספורט, ואיך היא מרחיבה לאינסוף את הגבולות, גם לאדם שלא עוסק בספורט כמוני. זהר וליאור מורים מעולים לשיעור הזה. שפו! מעריך ומעריץ אתכם.
המסע אפשר מפגש עם אנשים מדהימים מכל הסוגים שארחו, סייעו ופתחו לנו את ביתם. גם הם לא ידעו למה הם מכניסים את עצמם כשאני נכנס לביתם ומשתלט עליו. סליחה למשפחת ווליך על התמונה ששברתי. המפגש אתכם אנשים טובים היה חוויה נהדרת, אפילו לשונא חברה שכמותי. הנתינה שלכם הייתה נקיה, ללא תועלת, מהלב ואל הלב.
תודה למשפחה מסביב שתמכה באופן ישיר ועקיף, תודה לכל הנשים במשפחה ולזוגתי שאפשרו את כל זה.
ירון אחי הבכור, היה לי מדהים לשהות אתך ימים שלמים. זהר אחי, כרגיל אוהב את הכיוונים אליהם אתה מתעל את הטרוף שלך. אריאל אחי הצעיר, חסרת לנו. חשבנו עליך. התגעגענו אליך. היית איתנו.

להתראות בפרויקט הבא שזהר מכין לנו.

רועי

מסר קטן מזהר וממני.. אין הרבה כח וזמן לשבת לכתוב פוסטים ארוכים, אבל עובר עלינו המון, מהיכרות עצמית דרך היכרות חברית, יחד עם רועי וירון, עד היכרות אינטימית עם מדינת ישראל הקטנטונת.

רק רצינו למסור שכל המסרים שלכם בכל הדרכים, סמסים, מסרים, הודעות באתר, פייסבוק, טוויטר - הכל מגיע ומעודד אותנו מאוד, אנחנו שמחים ואוהבים שיש לנו כל כך הרבה שותפים למסע הזה. מצטערים אם לא מצליחים לחזור תמיד, אבל הכל, הכל, פוגע במטרה. תודה!

איזה חוויה. אתמול בלילה שוחחתי שיחה ארוכה עם Ray Zahab האיש והאגדה שחצה את הסהרה בריצה, שבר את השיא בחציית הקוטב הדרומי וכרגע עובד על הפרוייקט הבא, חציית סיביר.

הכל התחיל באמייל ששלחתי לריי, בסגנון אנחנו שני חברים מישראל שיוצאים לפרויקט של חציית ישראל בריצה…, לא עברו שעתיים וקיבלתי ממנו תשובה "אנחנו חייבים לדבר - חיבוק ריי!!".

מה גדולה היתה ההתרגשות עבורי, לשוחח עם ספורטאי עילית ברמה שלו, לשתף ולקבל חיזוק, טיפים לדרך זה כל מה שיכולתי לבקש.

התקשרתי אליו הביתה, אחר-הצהריים בקנדה, הילדה שלו ברקע, דבר ראשון הוא שאל אם עדיין חם אצלנו כי אצלו כבר קר…, אמרתי לו שכאן זה גן-עדן לרצים מזג האויר ממש מתאים לריצה.

הבחור חם, סוחף ומלא רצון לשתף ולחלוק את הנסיון והידע. פשוט כיף לדבר איתו.

הוא שאל ואני ספרתי על הרעיון, ההכנות, התוכנית, מחשבות וחששות מהדרך אליה אנו יוצאים מחרתיים.

קשה לי לתמצת את כל השיחה, אבל במילה אחת - הכל בראש. נו טוב, אני קיוותי לאיזה נוסחת פלאים אבל מסתבר שאין! ריי דיבר על ההכנה המנטאלית בימים האחרונים, חשוב להרגיש חזק ובטוח בהצלחה. לאכול כמה שיותר ולישון טוב ואם ניתן לשלב מסאג' מה טוב…

מהרגע שיוצאים לדרך מבחינתו האדם הוא מכונה ששכבת התודעה - המנטאלית - שולטת על הנפש והפיזי.

אין קושי או מחסום שלא ניתן להתגבר אליו. כל הכאבים והפציעות זזים הצידה והמטרה היא לגמור את המרחק היומי - זאת התכלית. לטענתו המשברים הקשים צפויים בימים 3-4-5 ואם נדע להתגבר עליהם לאחר היום החמישי - נקודת האמצע - הכל פתאום נהיה קל יותר.

התוכנית של לשבור את הריצה לשני מקטעים הינה הדרך הנכונה לטענתו. בסיביר היעד שלו הינו 70ק'מ ליום, בשני מקטעי 35ק'מ. חשוב לישון באמצע היום ולאכול טוב והמון. מבחינת שריפת קלוריות בגלל המאמץ, ככל שנתקדם בריצה, שריפת הקלוריות תעלה וצריך לקחת את זה בחשבון.

לקראת סיום השיחה פתאום שאל אותי עם איזה נעל אנחנו רצים…כמובן שעניתי ברוקס, "awesome" אמר גם אני רץ רק עם ברוקס! המשיך ואמר שהוא ממליץ לכל מי שנכנס לתחום האולטרא לרכוש ברוקס קסקדיה שלטענתו הנעל הטובה בעולם מסוגה. איזה כיף לי ולליאור זאת הנעל שלנו!!!

מפתיע הוא רץ רק עם ה - T6 של ברוקס שהינה נעל תחרותית ללא כל תמיכה או שיכוך. הוא אמר שהוא רץ בטכניקת ריצה של אימפקט נמוך וחשוב לו יותר המשקל נוצה של נעל על פני שאר הירקות. הוסיף ואמר, תעזוב את זה עכשיו, אחרי הפרוייקט נדבר על זה ואני אשלח לך חומר אבל עכשיו לא משנים כלום!

השיחה הסתיימה בזה שריי ביקש שאני אמשיך לעדכן אותו והוא מחכה לתמונת הסיום מאילת!

מהאתר של ריי:
"Challenge. Distance. Discovery"

הפוסט הראשון בבלוג היה ב29 ביולי, ושאלתי למה לרוץ את ישראל? למרות שגם אז התשובה היתה ברורה, היום היא אפילו עוד יותר מדוייקת. כי לא עשיתי משהו דומה לזה בעבר, כי החוויה, ההכנות, האימונים - המסע הזה הולך להיות שונה מכל מה שעברתי בעבר. האתגר בלתי נתפס בעיני כמעט.

כשההתרגשות גוברת, של זהר, שלי, ושל כל מי שסביבי - אנשים רוצים להצרף אלינו למסלול הריצה - לרוץ איתנו, לרכוב לידנו, לאכול ארוחת ערב - פשוט להיות חלק מהדבר הזה, שהולך ונהיה גדול. בהתחלה לא ידענו אם זה יסתדר - אנשים אחרים בתוך מאמץ שכזה - אבל ככל שיותר אנשים רוצים אנחנו במעגל של אנרגיות טובות שהולך ומתגבר - אוהבים את זה, ושמחים שאנשים באים. אתם מוזמנים!

ועדיין כל זה הופך את המסע לאמיתי יותר ממה שהיה עד כה. גם העובדה שכולם מדברים על זה וגם העובדה שעוד שלושה ימים זה מתחיל. יום שבת בלילה - עוד שלושה ימים  - כבר נישן בצפון, או שנשכב וננסה להרדם בצפון לפני היום הראשון שלנו. שלושה ימים וזה מתחיל.

כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה ההתאוששות - לאכול טוב, לשתות, לישון. אני עמוס בטירוף בסידורים אחרונים לשבועיים שלא אהיה כאן, עבודה ופרוייקטים - אבל ברור לי שעוד שלושה ימים הכל נעלם - זה רק זהר, אני, וקילומטרים על קילומטרים של ריצה, אושר, כאב, התרגשות, מאמץ. דברים פנימיים ודברים חיצוניים.

אני מפחד.

אני מתרגש.

אני שמח שזה הולך לקרות.

אני שמח שלקחתי את הצעד הראשון.

כל מסע מתחיל בכזה.

לפני מרתון ואולטרא מבצעים תקופת טייפר שנעה בין שבוע לשבועיים ממועד האירוע. הכוונה להוריד עומס, לתת לגוף לנוח, לבנות את סיבי השריר ולתת למאגרי הגליקוגן את הזמן להתמלא. יש המון חומר בנושא ברשת.

אצלנו זה קצת שונה היות ואנחנו לא הולכים על מאמץ חד-פעמי (ארוך ככול שיהיה) אלא למאמץ ממושך. אין את הרגע בו אתה עומד על קו הזינוק וצריך לתת את הכל.

מבחינתי שלב בניית הכושר הסתיים, מה שיש יש, הרבה לא ניתן לעשות בזמן שנשאר. יותר מפחיד אותי פציעות מיותרות, נקע, סתם להחליק בחושך. פשוט אין טעם.

אני מקפיד לרוץ עכשיו בזמן שנותר לפחות כ - 15ק'מ ביום. קצב נוח, לעיתים מבצע מתגברות אבל ממש אין לי עניין לגרות את סף חומצת החלב בשלב זה. מתיחות אחרי הפעילות וזהו.

הכי חשוב לישון ולאכול ולשתות טוב.

אני חייב לציין שלמרות שתמיד מתיחסים לתקופה הזאת גם ככלי לשיפור הבטחון אצלי זה עובד ההפך. אם אין לי את תחושת הקריעה אני מתחיל לחשוש שאני מאבד כושר. אתמול רצתי והיה לי קשה להאמין שזה היתי אני שרק לפני שבוע שרץ 50ק'מ באותו יום.

בכלל, אצלי הגוף לא אוהב ריצות פחות משעה. אם זה ברכיבה או בריצה תמיד בשעה הראשונה אני חווה נפילות כוח אשר מלוות עם משברים. אני כבר מכיר את הזמנים בד'כ אחרי 20-25 דק' ולפעמים גם באזור ה - 45דק' למאמץ. אחרי זה כאילו תחושה של העלאת הילוך. המהירות עולה ולסרוגין הדופק יורד וישנה תחושת קלילות. תחושה זאת מלווה אותי למשך השעות הבאות.

כמה שאני למוד נסיון ויודע מראש על המחזור הזה, ככה לפעמים אני נופל בפח שהוא טומן לי. היום למשל רצתי לכרם-מהרל ובחצי הראשון לא היה לי ממש כיף, אם לומר את האמת ממש לא היה לי כיף, ופתאום כאילו הכל מתהפך, הגוף משתחרר וחיוך עולה על פניי עד הבית…

ביומיים האחרונים יורד גשם ותחושת הריצה בגשם מלווה בריחות החורף ממש גורמים להרגשה נעימה. אין את השמש על הראש והלחות של הקיץ. הפנים שטופות זיעה וגשם, הבגדים רטובים ולפעמים אני מוצא את עצמי ככה רץ כאילו בלי כוונה באמצע השלולית.

זהו, עכשיו אני מייחל לשמש שתייבש את כל הבוץ כי המחשבה שלאורך הקטע הצפוני צפוי לנו בוץ וגשם מלחיצה. ישנם קטעים שהם בלתי עבירים בעליל בבוץ. תחזיקו אצבעות, על היטל הבצורת והכנרת נחשוב אחרי שנגיע לקטע הדרומי.

מבחינתי המון אנרגיה סביב ההכנות. לאחר שעלה הציר לאתר, חלוקת הריצה למקטעים‪,‬ אתמול הכנתי את חוברת הריצה עם המפות והמסלול המתוכנן. חוברת אחת לצוות הסיוע ואחת לנו למעקב תוך כדי הריצה. המסלול יעלה ל - GPS ונוכל לעקוב על המפה לפי WP וכמובן לדווח לצוות על מיקום במידת הצורך.

השבוע אנחנו פוגשים את אילן מברוקס. אילן ואני מכירים הרבה זמן עוד מתקופת הצבא ולאורך השנים אני רץ רק עם ציוד של ברוקס. בזמן האימונים רצנו עם ציוד ברוקס, נעליים, כובע, מכנסי ריצה וגרביים. עכשיו צריך לסגור על הציוד לפרוייקט במסגרת של ליווי קרוב יותר. פרטים בהמשך…

יש גם אולי איזה מעקב תקשורתי לפרוייקט, פרטים בהמשך. אני לא בטוח אם זה טוב או רע, יש דעות לכאן ולכאן אבל כנראה שזה בסה'כ נחמד וחיובי.

מבחינת ריצה, אני מרגיש בכושר טוב מאוד, הריצה זורמת לי בכיף רק צורכת המון זמן. המון זמן של ריצה לבד, אני מדבר על שעות, שמיעת מוזיקה והמשכיות של התנועה.

רציתי לרוץ בסוף שבוע סימולציה של הפרוייקט, כלומר לרוץ מספר פעמים והצלחתי חלקית. הרגשתי לקראת יום רביעי חמישי מין קרירות מלווה בגרון וחולשה כללית בגוף. חשבתי אם זה חכם מבחינתי עכשיו שאיזה מחלה יושבת עליי לנסות מאמץ כזה אבל לא רציתי לדחות את הניסוי מה גם שאין הרבה זמן.ֿ

חמישי יצאתי לניסוי כלים, ריצה קלילה של עשיריה בקצב טוב כדי להרגיש את הגוף לפני שישי…עבר בכיף והחלטתי לצאת למחרת בבוקר למקטע ראשון.

שישי בוקר אני פוגש את מוקי די', חברי היקר ששמח לבוא ללוות אותי באופניים. תכננתי 30ק'מ יצא בסוף 35ק'מ, היה כיף לרוץ ככה עם מוקי ברחבי רמות מנשה-דליה-עין השופט וחורשן. בערב יצאתי לריצה נוספת - מקטע שני, היה פשוט כיף לרוץ בחושך עם פנס ראש, חזרתי אחרי 15ק'מ היות והינו מוזמנים לארוחת ערב. סה'כ 50ק'מ והתחושה טובה מה גם שזה מוסיף קצת בטחון הניסויים האלו.

טוב, אני לא ממשיך לפרט את כל ריצות השבוע כי ראשית, זה משעמם אותי לכתוב על זה, ושנית אולי אותכם לקרוא על זה…ובכל זאת אתמול בלילה קצת הלכתי לאיבוד בנסיון למצוא את אחד השבילים הדרומיים למושב עופר. מצאתי את עצמי מגיע כבר לבת שלמה ולמרות שלא ממש התחשק לי לרוץ קטע מסויים בסוף בלת בררה רצתי אותו. זהו סינגל באמצע שום מקום - חושך מוחלט - נראה כאילו נלקח מהאגדות. מסביבי כל הזמן לחישות של חיות בשיחים, יללות תנים, הפנס ראש שלי כמעט וכבר לא מאיר…מזל שיש את המיקסים של עופר ניסים ב - iPod זה נותן את הקצב והכיף להמשיך. יצא ככה 20ק'מ ריצת טיול לילית שכזאת.

לא כתבתי כאן כמה זמן, עד רמה שזהר התחיל לדאוג. איזה תענוג, בדרך מעוותת כלשהי, שאנשים מכירים אותך כל כך טוב ! :)

אבל לא לדאוג, לא ממש נעלמתי - קפצתי לביקור בתחרות קשה ואתגרית שנעשתה בפורמט פיילוט בפעם הראשונה בארץ. כתבתי עליה בבלוג השכן בארבעה חלקים. תוכלו להתחיל לקרא את החלק הראשון על המירוץ האתגרי של קולומביה. היה שם שמח.. ריצה, אופניים, קייקים, יום, לילה, תזונה ועוד. שווה לעשות, שווה לכתוב, אני מקווה ששווה גם לקרא.

בכל מקרה, זה נגמר, ועכשיו חזרתי לכאן.. מחר זהר ואני חוזרים לריצה השבועית, ולכתוב עוד ועוד..

לא ארחיב במילים, אבל לא חשבתי על מקום טוב יותר לכתוב את ברכות יום ההולדת לזהר מאשר כאן - המקום בו באנו שנינו כדי לחגוג השנה את יום ההולדת הזה, ובגדול. בשביל זה, בין השאר, התאספנו כאן.

אז חוץ מאשר קישור לפוסט שמצאתי בשבילך, זהר - איש גדול מהחיים. נפעשנו לפני כמה שנים בפלאש, התחברנו באמת דווקא כמה שנים אחרי זה כשהצטרפת לקבוצת הסינגל ספידרים. אותה התחלה בהיי טק, כל כך שונים בהכל, כמעט, אבל חיבור בסוף באהבה לריצה, למשמעות, להנאה.

שתהיה שנה מצויינת, עם הרבה מזל, כוח והמשך נחישות. האהבה הגדולה למשפחה, עליה אנחנו מדברים הרבה בריצה ולא קשה לראות כשאתה אומר שלום (לפעמים ב5:20 בבוקר..) וכשאתה חוזר הביתה (4 שעות לאחר מכן). את האהבה שלך לפרטים הקטנים, ולדרך שבה אתה לוקח הכל ומבצע אותו, בשלמות. אין וויתורים. שתהיה שנה שבה תלמד לוותר :)

מזל טוב!