Comments (2)

By זהר, 17 באוגוסט 2009 14:56

שבת רצתי ארוכה. פחות ארוך ממה שהיתי עושה בשבוע רגיל אבל מאחר וחזרתי מחו'ל, הרבה לא ישנתי החלטתי ללכת לכוון של 3ש'.
בתוכנית יותר טיפוס מצטבר, יותר מרחבים, יותר כיף. אז פה היתה הטעות - הרבה כיף לא היה לי.

כל פעם אני לומד על בשרי כמה הנסיעות לחו'ל מוציאות אותי מאיפוס, יצאתי וכבר בשעה הראשונה היה לי קשה. יש את הריצות האלה שהמטרה היחידה זה הסיום וזאת הפכה בדיוק לכזאת. אז מבלי לפרט את כל המחשבות שלי, סיימתי אחרי 3ש' ו - 31ק'מ.

המסלול כלל בגדול מהבונים-אלונית עופר-עליה ביער הקסום-ריצה לאורך יער עופר-ירידה לכרם מהר'ל-לאורך בקעת מהר'ל-עליה לתותח-ירידה לעין כרמל-מעבר גשר כביש החוף-לאורך מסילה דרומה לשמורת הבונים-הבונים.

היום, יום שני כבר היה לי ממש כיף...תודה לאלוהי הריצה.

יצאתי לשעתיים ונהנתי מכל רגע. איך לפעמים קשה ולפעמים קל...סוד הקסם. הקיצוניות הזאתי גורמת לי לחשוב שהריצות האלה לא מאפשרות לך "להעביר אותה". אם אתה לא חזק ביום מסוים אז זה כבר יצא באיזה שלב, אין חוכמות, המאמץ, החום, האורך כבר יוציא ממך איזה שהיא חולשה קטנה שאולי לא היית מרגיש אחרת ותגרום לתחושת אי-נוחות.

בכל מקרה, המסלול היום היה מדהים ונתן לי רעיון לארוכה הבאה שלי עם ליאור...אבל אני משאיר את זה הפתעה!

היום נראה ככה: עליה למירב, קצת סינגלים, שבילי רון, ירידה לבקעת מהר'ל, נחל מערות וכנוס הביתה.

:

דיברתי עם ליאור על מחשבות שלי לגבי שבת, מצחיק הוא לקח אותי למקום אחר שדווקא התחברתי אליו...הוא אמר שאם קשה לך אז אל תקח את האפשרות ה"נוחה" יותר, אלא את ה"קשה" יותר. הרציונאל הוא שבקטע הנוח אתה יכול לחשוב והמחשבות הם הבעיה...בקטע הקשה אתה כל כולך עסוק בלהתמודד עם המאמץ, בלי שקט מחשבתי...והזמן עובר ולפיכך זה עדיף...נו שויין, מצאתי לי בן זוג לריצה!!!

Comments (0)

By זהר, 14 באוגוסט 2009 18:31

(נכתב אתמול בדרך הביתה)

מה שכבר ידעתי אכן קרה, לרוץ במלון זה סיוט שלא ברא השטן, רציתי למות. הזמן לא עובר, כל שניה אני מסתכל בשעון ורק סופר את הדקות לסוף. מראש לא שמתי לעצמי מטרה של זמן כי ידעתי שאני לא אעמוד בה, אז עשיתי:

10 ד' חימום (קצר אני יודע, צריך חימום ארוך יותר אבל)
10 פעמים: 3ד' עליה מקס קצב גבוה, 2ד' שיחרור קצב בינוני
10ד' שיחרור

נו מה להגיד, מסכן מי שמתאמן בצורה שכזאת. מבחינתי זה ההפך מחווית הריצה שלי. בואו נגיד שאם זאת היתה האפשרות היחידה שלי לרוץ כנראה שהיתי מוותר...

מילאנו ,כמו במילאנו יש סטייל. למרות שהגעתי מאוחר קמתי מוקדם לרוץ לפני הפגישה. המלון שלי נמצא אמנם בעיר אבל מחוץ לכל דבר שעבורי נקרא "עיר". אז יצאתי מוקדם, עוד היה קריר (בערך 20 מעלות ולחות נמוכה) והיה מזה כיף. בכלל, מילאנו בשבילי זה בית שני, גרתי שם שנים, אני מכיר את המקום ורציתי ככה לרוץ למרכז ולחוש את הבוקר מתעורר לחיים. אממה, איטליה באוג' נראת כמו הערבה באוג', רק אסייתים ברחובות, האטלקים בחופשת אוג' ונשארו ברחובות רק זרים מלוכסנים.

רצתי למעלה משעה והיה כיף גדול, הגעתי למרכז, לאורך פורטה נאובה, עברתי את הלה' סקאלה, דואומו, סן בבילה, ליד רחובות המעצבים- וויה דאלה ספיגה, דרך קורסו וונציה עד בונו סיירסיס, לתחנת הרכבת המרכזית וימינה בחזרה למלון לאורך וויה גויה. לא לקחתי את הגארמין אז אין לי מפה לעלות חבל.

מחר נגיע הביתה, נראה לי כי אני אתן רכיבת כביש בקטנה עד שעתיים בכביש 4 ובשבת ארוכה...יש לי כבר כמה רעיונות למסלול!

Comments (1)

By זהר, 3 באוגוסט 2009 21:13

איך אני שונא שזה קורה לי, הלך יום אימונים, תמיד יש את היום הזה שבגלל איזה סיבה זה לא יוצא.

תכננתי לרוץ אחה'צ לאימון קל יחסית של שעה, אממה בגלל פגישה שהתארכה, תנועה רבה על כביש החוף הגעתי הביתה באיחור ורעב.

הבעיה שאם אני לא מתכנן את האוכל נכון אז חלון הריצה נסגר כי אני מתחיל להרגיש רעב וזאת לא דרך להתחיל אימון. לקחת סתם ג'ל ואז לצאת לא בא לי,ֿ ובכלל נהיה מאוחר.

למרות שאתמול היתה ריצה מעולה קיוותי להמשיך עם ריצה נוספת היום ולשמור על רצף יפה השבוע. תכנון לחוד ומעשים לחוד.

Comments (1)

By ליאור, 30 ביולי 2009 18:52

ואני רוצה לציין את זה. היום היינו בחנות של ברוקס ודיברנו עם אילן המדהים, שלא רק הסכים לעזור לנו במסע העומד בפנינו, אלא גם תוך רגע בחן את העמידה שלי ושל זהר, איפיין את הריצה (צדק בשני המקרים וזיהה בעיה של קריסה אצל זהר שלא ידענו עליה), ואחרי זה עוד הוכיח את הכל בבדיקות יותר מעמיקות מגובות מכשירים. הבן אדם הוא דוקטור לריצה - אמיתי עם קבלות.

בסופו של דבר יצאנו מהחנות קצת יותר מצויידים - אני בקסקדיה 4 יפיפיה לשטח, וdefyance 2 לכביש. זו הפעם השניה בחיים שאני מנסה זליגה הצידה מהנייק פגסוס אייר שלי לטובת משהו אחר, הפעם הקודמת היתה לפני שלוש שנים לכיוון סוקוני שממש לא אהבתי אחרי כמה חודשים. אבל אילן נתן רושם כל כך חזק ואני הולך על הנסיון. אני חושב שהמסע (הכללי, בחיים) של אצן צריך לכלול בתוכו ניסוי ותהיה. ללמוד מה אני עושה בסדר ומה לא, ולפעמים לנסות משהו חדש.

נעל מדהימה, לא? :)

ההצטידות שלי כללה גם כובע נושם של ברוקס, שאמור להיות בנוסף לכובע של נייק שאני מאוד אוהב אבל הוא פשוט חם לי מדי לקייץ ומבשל לי את הראש. אני מקווה שהברוקס יהיה קצת יותר מותאם לחום הישראלי.

אבל החשוב מכל לטעמי היה שהמסע תופס צורה, תופס כיוון, והולך להיות רציני. זה קורה. זה ממש כאן, ומחר, מחר הריצה הראשונה, זהר מארח אותי במסלול הבייתי שהוא רוקח לי. 5:30 בבוקר במיר"ב... או לה לה!

Comments (3)

By ליאור, 29 ביולי 2009 13:25

ואולי גם זו השאלה הראשונה שכולם שואלים אותי כשאני מספר על הפרוייקט החדש שלי, כמעט כל פרוייקט חדש. אבל לרוץ את ישראל,להתחיל בחרמון ולסיים באילת, לעבור לאורכה של המדינה שלנו ברגל, לא באופניים, אנחנו והאדמה, בלי טכנולוגיה, משהו מאוד ראשוני - מאוד מוצא חן בעיני. מתאים מאוד לדרך שבה אני תופס ריצה, או רכיבה על סינגל ספיד באותו ענין.

ובכל זאת האתגר עצום. כמעט בלתי נתפס. במרתון הראשון אתה מבין שספורט למרחקים ארוכים הוא כוח כל כך חזק, שהוא פשוט יותר ממה שבני אדם יכולים לעשות. לפני המרתון אנשים חושבים שבמקרה הגרוע, אפשר ללכת ברגל, אפשר לסיים את האתגר. אחרי הקיר הראשון, אחרי פעם אחת של כאבים, מחלות, פציעות, אתה מבין שזה מעבר ליכולת הרגילה. שזה קשה מדי. ואז אתה מתאהב זה, או שונא את זה. מרתון, אולטרה מרתון, איש ברזל, הם בלתי נתפסים. והשלב הבא הוא למציא לעצמך - לקחת דברים לא ברורים ולעשות אותם.

ואז זהר התקשר בוקר אחד, עם הרעיון ההזוי שלו, ויש לי הרגשה שהוא חשב שהוא צריך לשבנכ אותי כי הוא דיבר על התוכניות די הרבה, ואיזה כיף זה יהיה ומה האתגר. אני כבר הסכמתי בשנייה הראשונה. לחצות את ישראל, בריצה? ברור שאני בפנים. את הקשיים נעבור, או שלא, אבל איזה סיפור זה יהיה.

אז אולי חשבתם שיהיה כאן איזה משהו עמוק, איזה משהו שבאתי להוכיח, איזו תאוריה או חשיבות, פירסום, או חגיגה. אין. יש אתגר, יש חוויה, ואני רוצה להיות בתוכה. אני בא.