Comments (0)

By זהר, 8 באוקטובר 2009 14:02

אוי, כושר כושר, יא בוגד.

דבר מוזר זה כושר, כמו לתפוס מים ביד, או יותר טוב, לתפוס את הירח בדלי מים. שנראה לך שתפסת אותו אתה מרים את מכסה הדלי והוא איננו.

מערכת יחסים בוגדנית מטבעה, חד סיטרית, ברגע אחד שאתה מפסיק להשקיע, לטפח זה נעלם‪.‬ תודה לאל זוגיות יותר סלחנית אחרת אלוהים ישמור.

אני מקווה שבעזרת השם, ואלוהי הריצה עכשיו האנרגיות יחזרו לי כפי שהיו מנת חלקי עד כה.

חזרתי לרוץ אחרי שלושה שבועות של בטלה גמורה - כלום!

שלושה שבועות של טיפולים ברגליים אצל ד''ר דניאל, מכות חשמל, אולטרא סאונד משחות וקירור. הכאב חלף אבל הבטחון ברגל עדיין לא שב, צריך לבנות את הבטחון שלי ברגליים שוב, לאט לאט.

בהתחלה, קיבלתי אישור להליכה מהירה של 20ד', אחרי זה 30ד' ריצה קלה (אבל ממש קלה), אחרי זה 45ד' הכל בסדר לא כואב…אז למחרת 60ד' ועכשיו אני אחרי 90ד' והכל תקין.

מה שלא תקין זה ששלושה שבועות של בטלה, אחרי הימים הראשונים של ההסתגלות, זה בעצם די כיף. לא קמים מוקדם, לא אוכלים טוסט ב - 5 בבוקר או לפני, לא צריך ללכת לישון מוקדם, אין את הנקודה הזאת במרכז הראש שטוחנת אותך כל הזמן…

עכשיו צריך לאסוף כוחות ולהמשיך. היום היתה לי ריצה כייפית אחרי שבוע שדי סבלתי מהריצות, האמת לא נהנתי בכלל. רק התחושה של לצאת לאיזה ריצה של שעה בקטנה ולחזור עייף מבאסת אותי. לפני חודש ריצה של שעה זה שיחרורון עכשיו זה דורש יותר מאמץ.

אתמול ראיתי ב - TED את ידידי הוירטואלי ריי זאהב מספר על הריצה בקוטב ומזה נהנתי - ממליץ לראות. היום בריצה חשבתי עליו ועל אתגרים ופתאום הבנתי שהכל חלק מהעיסוק הזה. קטונתי מלהכניס את עצמי לאיזה רשימה איתו, אבל הבנתי שאם ישנה מטרה שדורשת הכנה ואימונים, פציעות "על הדרך" זה חלק מהעניין וצריך להמשיך הלאה.

סתם נקודה למחשבה, ידיד יקר לי ששוחחתי איתו אמר לי בהקשר הזה שהוא לא לעולם לא מציב לעצמו מטרות. האמת זה נשמע נורא, אבל לשמוע את זה ממנו זה עושה שכל. לטענתו, הצבת המטרה גורמת לפיקוס נקודתי מרוכז ששוחק ושלאחריו ישנה נפילה. הוא עוסק בספורט רק שבא לו, וכל שנה מקפיד על פגרה של מספר חודשים עד שהוא מרגיש שהוא חייב לחזור. אני לא פעם אמרתי לו שהוא היה בטח נזיר בגלגול הקודם, הרי אצלו הכל ברור, רגוע, צלול ממקום של בגרות ותבונה. (ולא רק בספורט...)

אני חייב מטרות ואם אין, אני ממציא אותם, אני אוהב שיש משהו באופק שדוחף אותי קדימה גם אם הוא פרי המצאתי. יאללה לעבודה מחר רצים ארוכה...

Comments (3)

By ליאור, 29 ביולי 2009 13:25

ואולי גם זו השאלה הראשונה שכולם שואלים אותי כשאני מספר על הפרוייקט החדש שלי, כמעט כל פרוייקט חדש. אבל לרוץ את ישראל,להתחיל בחרמון ולסיים באילת, לעבור לאורכה של המדינה שלנו ברגל, לא באופניים, אנחנו והאדמה, בלי טכנולוגיה, משהו מאוד ראשוני - מאוד מוצא חן בעיני. מתאים מאוד לדרך שבה אני תופס ריצה, או רכיבה על סינגל ספיד באותו ענין.

ובכל זאת האתגר עצום. כמעט בלתי נתפס. במרתון הראשון אתה מבין שספורט למרחקים ארוכים הוא כוח כל כך חזק, שהוא פשוט יותר ממה שבני אדם יכולים לעשות. לפני המרתון אנשים חושבים שבמקרה הגרוע, אפשר ללכת ברגל, אפשר לסיים את האתגר. אחרי הקיר הראשון, אחרי פעם אחת של כאבים, מחלות, פציעות, אתה מבין שזה מעבר ליכולת הרגילה. שזה קשה מדי. ואז אתה מתאהב זה, או שונא את זה. מרתון, אולטרה מרתון, איש ברזל, הם בלתי נתפסים. והשלב הבא הוא למציא לעצמך - לקחת דברים לא ברורים ולעשות אותם.

ואז זהר התקשר בוקר אחד, עם הרעיון ההזוי שלו, ויש לי הרגשה שהוא חשב שהוא צריך לשבנכ אותי כי הוא דיבר על התוכניות די הרבה, ואיזה כיף זה יהיה ומה האתגר. אני כבר הסכמתי בשנייה הראשונה. לחצות את ישראל, בריצה? ברור שאני בפנים. את הקשיים נעבור, או שלא, אבל איזה סיפור זה יהיה.

אז אולי חשבתם שיהיה כאן איזה משהו עמוק, איזה משהו שבאתי להוכיח, איזו תאוריה או חשיבות, פירסום, או חגיגה. אין. יש אתגר, יש חוויה, ואני רוצה להיות בתוכה. אני בא.