Comments (0)

By זהר, 31 באוקטובר 2009 17:29

לפני מרתון ואולטרא מבצעים תקופת טייפר שנעה בין שבוע לשבועיים ממועד האירוע. הכוונה להוריד עומס, לתת לגוף לנוח, לבנות את סיבי השריר ולתת למאגרי הגליקוגן את הזמן להתמלא. יש המון חומר בנושא ברשת.

אצלנו זה קצת שונה היות ואנחנו לא הולכים על מאמץ חד-פעמי (ארוך ככול שיהיה) אלא למאמץ ממושך. אין את הרגע בו אתה עומד על קו הזינוק וצריך לתת את הכל.

מבחינתי שלב בניית הכושר הסתיים, מה שיש יש, הרבה לא ניתן לעשות בזמן שנשאר. יותר מפחיד אותי פציעות מיותרות, נקע, סתם להחליק בחושך. פשוט אין טעם.

אני מקפיד לרוץ עכשיו בזמן שנותר לפחות כ - 15ק'מ ביום. קצב נוח, לעיתים מבצע מתגברות אבל ממש אין לי עניין לגרות את סף חומצת החלב בשלב זה. מתיחות אחרי הפעילות וזהו.

הכי חשוב לישון ולאכול ולשתות טוב.

אני חייב לציין שלמרות שתמיד מתיחסים לתקופה הזאת גם ככלי לשיפור הבטחון אצלי זה עובד ההפך. אם אין לי את תחושת הקריעה אני מתחיל לחשוש שאני מאבד כושר. אתמול רצתי והיה לי קשה להאמין שזה היתי אני שרק לפני שבוע שרץ 50ק'מ באותו יום.

בכלל, אצלי הגוף לא אוהב ריצות פחות משעה. אם זה ברכיבה או בריצה תמיד בשעה הראשונה אני חווה נפילות כוח אשר מלוות עם משברים. אני כבר מכיר את הזמנים בד'כ אחרי 20-25 דק' ולפעמים גם באזור ה - 45דק' למאמץ. אחרי זה כאילו תחושה של העלאת הילוך. המהירות עולה ולסרוגין הדופק יורד וישנה תחושת קלילות. תחושה זאת מלווה אותי למשך השעות הבאות.

כמה שאני למוד נסיון ויודע מראש על המחזור הזה, ככה לפעמים אני נופל בפח שהוא טומן לי. היום למשל רצתי לכרם-מהרל ובחצי הראשון לא היה לי ממש כיף, אם לומר את האמת ממש לא היה לי כיף, ופתאום כאילו הכל מתהפך, הגוף משתחרר וחיוך עולה על פניי עד הבית…

ביומיים האחרונים יורד גשם ותחושת הריצה בגשם מלווה בריחות החורף ממש גורמים להרגשה נעימה. אין את השמש על הראש והלחות של הקיץ. הפנים שטופות זיעה וגשם, הבגדים רטובים ולפעמים אני מוצא את עצמי ככה רץ כאילו בלי כוונה באמצע השלולית.

זהו, עכשיו אני מייחל לשמש שתייבש את כל הבוץ כי המחשבה שלאורך הקטע הצפוני צפוי לנו בוץ וגשם מלחיצה. ישנם קטעים שהם בלתי עבירים בעליל בבוץ. תחזיקו אצבעות, על היטל הבצורת והכנרת נחשוב אחרי שנגיע לקטע הדרומי.

Comments (7)

By זהר, 12 באוקטובר 2009 16:42

אי אפשר לדעת מה השעה.

השעה 7 בערב אבל זה מרגיש הרבה יותר מאוחר. אומרים שאין כמו יפו בלילות, יכול להיות, אבל מה שבטוח שאין כמו מיר"ב בלילות.

יצאנו רפי כהן, חברי הטוב מהמושב ואנוכי לטיול לילה. רפי על אופני סינגל ספיד בצבע לבן, אני רכוב על ברוקס קסקדיה צהובות. לשנינו הילוך אחד: גלגל שיניים מול נעל, צמיג מול סוליה.

עלינו בשביל הלבן שעולה מהפרדס בואכה הכביש לכרם, חצינו את יער הצופים, סינגל השירותים, השחור שיורד ללבן, זיגזוגים בסינגלים, עליה בקמיקזה המזרחית, ירידה בציפצופים הישן מול מה שהיה פעם הרוד-גאפ, ובלבן למטה לבננות והביתה. כיף מדהים של זרימה, רוח קלילה, חיבור של אופניים וריצה מהזן המשובח.

בכלל, לרוץ ולשמוע את רפי שר זה מחזה בפני עצמו. למי שלא מכיר, רפי הוא מותיקי הרוכבים בארץ ובכרמל בפרט. מבלי לתת את הבכורה לזה או אחר, אבל מספרים שכשוורן עוד היה ילד בדרא"פ, רפי כבר תפר בשבילי הכרמל על אופני ברזל.

סיפורה של שלדת אימברד לבנה, אופני הסינגל ספיד של רפי, הם השילדה אשר אני קניתי לפני מספר שנים באנגליה. נסעתי ברכבת מלונדון לעיירה ליד קארדיף כדי לפגוש בחור נחמד שמסר לי אותה. אחרי שהיתה אצל ה- DJ המהולל מוקי מלך חורשן, הגיע לידי רפי אשר רוכב בה במיומנות ואהבה רבה.

בחזרה לריצה, אני מקווה שהפציעה מאחורי, אין כל זכר, אני חוזר לאהוב את קרסול ימין הבוגדני כבעבר ומצטרפו לצוות ביחד עם קרסול שמאל…ועל זה תודה לד''ר דניאל פישמן, את מדהימה.

ריצות סוף שבוע היו עדיין בסימן חזרה וזהירות, עדיין בכדי לבדוק ולהקשיב לגוף. בשישי ריצה טובה של קצת פחות משלוש שעות ברחבי הכרמל עם עליות לרוב. בשבת ריצה מהירה יותר בשבילי הבננות של שעתיים. בראשון, ריצת דואט עם רפי.

ליאור, חזרתי.

Comments (0)

By זהר, 8 באוקטובר 2009 14:02

אוי, כושר כושר, יא בוגד.

דבר מוזר זה כושר, כמו לתפוס מים ביד, או יותר טוב, לתפוס את הירח בדלי מים. שנראה לך שתפסת אותו אתה מרים את מכסה הדלי והוא איננו.

מערכת יחסים בוגדנית מטבעה, חד סיטרית, ברגע אחד שאתה מפסיק להשקיע, לטפח זה נעלם‪.‬ תודה לאל זוגיות יותר סלחנית אחרת אלוהים ישמור.

אני מקווה שבעזרת השם, ואלוהי הריצה עכשיו האנרגיות יחזרו לי כפי שהיו מנת חלקי עד כה.

חזרתי לרוץ אחרי שלושה שבועות של בטלה גמורה - כלום!

שלושה שבועות של טיפולים ברגליים אצל ד''ר דניאל, מכות חשמל, אולטרא סאונד משחות וקירור. הכאב חלף אבל הבטחון ברגל עדיין לא שב, צריך לבנות את הבטחון שלי ברגליים שוב, לאט לאט.

בהתחלה, קיבלתי אישור להליכה מהירה של 20ד', אחרי זה 30ד' ריצה קלה (אבל ממש קלה), אחרי זה 45ד' הכל בסדר לא כואב…אז למחרת 60ד' ועכשיו אני אחרי 90ד' והכל תקין.

מה שלא תקין זה ששלושה שבועות של בטלה, אחרי הימים הראשונים של ההסתגלות, זה בעצם די כיף. לא קמים מוקדם, לא אוכלים טוסט ב - 5 בבוקר או לפני, לא צריך ללכת לישון מוקדם, אין את הנקודה הזאת במרכז הראש שטוחנת אותך כל הזמן…

עכשיו צריך לאסוף כוחות ולהמשיך. היום היתה לי ריצה כייפית אחרי שבוע שדי סבלתי מהריצות, האמת לא נהנתי בכלל. רק התחושה של לצאת לאיזה ריצה של שעה בקטנה ולחזור עייף מבאסת אותי. לפני חודש ריצה של שעה זה שיחרורון עכשיו זה דורש יותר מאמץ.

אתמול ראיתי ב - TED את ידידי הוירטואלי ריי זאהב מספר על הריצה בקוטב ומזה נהנתי - ממליץ לראות. היום בריצה חשבתי עליו ועל אתגרים ופתאום הבנתי שהכל חלק מהעיסוק הזה. קטונתי מלהכניס את עצמי לאיזה רשימה איתו, אבל הבנתי שאם ישנה מטרה שדורשת הכנה ואימונים, פציעות "על הדרך" זה חלק מהעניין וצריך להמשיך הלאה.

סתם נקודה למחשבה, ידיד יקר לי ששוחחתי איתו אמר לי בהקשר הזה שהוא לא לעולם לא מציב לעצמו מטרות. האמת זה נשמע נורא, אבל לשמוע את זה ממנו זה עושה שכל. לטענתו, הצבת המטרה גורמת לפיקוס נקודתי מרוכז ששוחק ושלאחריו ישנה נפילה. הוא עוסק בספורט רק שבא לו, וכל שנה מקפיד על פגרה של מספר חודשים עד שהוא מרגיש שהוא חייב לחזור. אני לא פעם אמרתי לו שהוא היה בטח נזיר בגלגול הקודם, הרי אצלו הכל ברור, רגוע, צלול ממקום של בגרות ותבונה. (ולא רק בספורט...)

אני חייב מטרות ואם אין, אני ממציא אותם, אני אוהב שיש משהו באופק שדוחף אותי קדימה גם אם הוא פרי המצאתי. יאללה לעבודה מחר רצים ארוכה...

Comments (0)

By זהר, 5 באוגוסט 2009 23:56

היום אני יושב בראש העין במקום שניתן להגדיר אותו בתור מסעדה...אבל רק בגלל שמגישים שם אוכל! וככה בודק אימייל ופתאום תגובה לפוסט שלי, איזה כיף, משהי בשם מיכל כתבה תגובה ואני חושב לעצמי וואלה הדבר הזה אמיתי חיי וקיים, פתאום הכל קיבל מימד קצת שונה אז תודה למיכל על היותך הראשונה שלי...

ובכלל היומיים האחרונים היו כיף גדול, מעבר לאימונים, אני חי ונושם את הדבר הזה שמתחיל לקבל צורה, בקרוב יעלה המסלול ופרטים נוספים ככה שזה מזה מדליק לעבור על המפות ולחשוב איפה ניתן לעבור ועל מה כדאי לדלג או לקצר, אחרי הכל רוצים להגיע לאילת.

אחרי שאתמול היה אימון של שעה וחצי, ששילב בין קטע ראשון בדופק בינוני של שעה ולאחר מכן, העלאת דופק לכוון של גירוי הסף של שלושים דקות, היום היה אימון עליות. אני מאוד אוהב אימון עליות יש משהו ברפיטציה הזאת של עליה וירידה שפשוט עושה לי טוב. מעבר לזה שבכביש 6 היתה תאונה שגרמה לי לאחר הביתה ולמעשה לגרום לענתי אישתי לוותר על האימון שלה - שנדחה למחר ותודה לה על כך, האימון התחיל באיחור באור אחרון של היום.

נוסע עם האוטו לתחילת העליה המובילה לבית היערן במיר'ב מחנה, מארגן מגבת ומים, חימום ותחילת עבודה. בתוכנית עשר עליות לנקודת העיקול בכביש, במפה זה נראה ככה:

בגדול ירד הלילה ואני רץ לי בכיף בחושך, מדי פעם איזה רכב טועה עולה את העליה, מסתבר שזה משטרה, אבל בגדול שקט, חושך והירח שעולה.

אז למי שלא מאמין שאני דפוק מספיק לעלות ולרדת הנה שלב ההוכחות, בבקשה - ניתן לספור עד עשר...

Comments (3)

By ליאור, 29 ביולי 2009 13:25

ואולי גם זו השאלה הראשונה שכולם שואלים אותי כשאני מספר על הפרוייקט החדש שלי, כמעט כל פרוייקט חדש. אבל לרוץ את ישראל,להתחיל בחרמון ולסיים באילת, לעבור לאורכה של המדינה שלנו ברגל, לא באופניים, אנחנו והאדמה, בלי טכנולוגיה, משהו מאוד ראשוני - מאוד מוצא חן בעיני. מתאים מאוד לדרך שבה אני תופס ריצה, או רכיבה על סינגל ספיד באותו ענין.

ובכל זאת האתגר עצום. כמעט בלתי נתפס. במרתון הראשון אתה מבין שספורט למרחקים ארוכים הוא כוח כל כך חזק, שהוא פשוט יותר ממה שבני אדם יכולים לעשות. לפני המרתון אנשים חושבים שבמקרה הגרוע, אפשר ללכת ברגל, אפשר לסיים את האתגר. אחרי הקיר הראשון, אחרי פעם אחת של כאבים, מחלות, פציעות, אתה מבין שזה מעבר ליכולת הרגילה. שזה קשה מדי. ואז אתה מתאהב זה, או שונא את זה. מרתון, אולטרה מרתון, איש ברזל, הם בלתי נתפסים. והשלב הבא הוא למציא לעצמך - לקחת דברים לא ברורים ולעשות אותם.

ואז זהר התקשר בוקר אחד, עם הרעיון ההזוי שלו, ויש לי הרגשה שהוא חשב שהוא צריך לשבנכ אותי כי הוא דיבר על התוכניות די הרבה, ואיזה כיף זה יהיה ומה האתגר. אני כבר הסכמתי בשנייה הראשונה. לחצות את ישראל, בריצה? ברור שאני בפנים. את הקשיים נעבור, או שלא, אבל איזה סיפור זה יהיה.

אז אולי חשבתם שיהיה כאן איזה משהו עמוק, איזה משהו שבאתי להוכיח, איזו תאוריה או חשיבות, פירסום, או חגיגה. אין. יש אתגר, יש חוויה, ואני רוצה להיות בתוכה. אני בא.