Comments (2)

By ליאור, 12 בנובמבר 2009 18:57

יום שני הגדול. גדול. חשבתי שהקושי האמיתי יתחיל היום, עם העייפות והתשישות, אבל פיזית דווקא לא היה נורא בכלל. כן, כאב, והקצב ירד בכמה שניות לקמ, אבל בקטנה, במרחקים והזמנים שאנחנו מדברים עליהם.

אבל המישורים הגדולים, הריצה הקבועה והעובדה שקשה כבר, אחרי 13 שעות, למצא המון נושאי שיחה, ואני שוקע לאט לאט לתוך הזון. לא רק שאני נמצא שם, אני והריצה שלי, צעד אחר צעד, אלא גם היציאות החוצה לדיבור עם זהר, לאכול, לקשקש, ואז חזרה לאיזור - במהירות ובמדויק, מראים לי שאני נכנס למקום טוב.

פתאום אני מבין את גודל המשימה שלקחנו עלינו, אבל בדיוק באותו הרגע אני מבין עוד משהו חשוב: אנחנו עומדים לסיים אותה. אין כאן שאלה בכלל. להתרכז ולעשות כל מה שעשיתי עד עכשיו: לרוץ בקצב, לאכול טוב, וכשלא רצים - לאכול, לאכול, לאכול ולישון. כמות האוכל בלתי נתפסת ולא קשורה לרעב - כשהגוף שלי מאפשר אני אוכל.

ולהשאר בזון, הכי חשוב, להשאר בזון

Comments (0)

By זהר, 31 באוקטובר 2009 17:29

לפני מרתון ואולטרא מבצעים תקופת טייפר שנעה בין שבוע לשבועיים ממועד האירוע. הכוונה להוריד עומס, לתת לגוף לנוח, לבנות את סיבי השריר ולתת למאגרי הגליקוגן את הזמן להתמלא. יש המון חומר בנושא ברשת.

אצלנו זה קצת שונה היות ואנחנו לא הולכים על מאמץ חד-פעמי (ארוך ככול שיהיה) אלא למאמץ ממושך. אין את הרגע בו אתה עומד על קו הזינוק וצריך לתת את הכל.

מבחינתי שלב בניית הכושר הסתיים, מה שיש יש, הרבה לא ניתן לעשות בזמן שנשאר. יותר מפחיד אותי פציעות מיותרות, נקע, סתם להחליק בחושך. פשוט אין טעם.

אני מקפיד לרוץ עכשיו בזמן שנותר לפחות כ - 15ק'מ ביום. קצב נוח, לעיתים מבצע מתגברות אבל ממש אין לי עניין לגרות את סף חומצת החלב בשלב זה. מתיחות אחרי הפעילות וזהו.

הכי חשוב לישון ולאכול ולשתות טוב.

אני חייב לציין שלמרות שתמיד מתיחסים לתקופה הזאת גם ככלי לשיפור הבטחון אצלי זה עובד ההפך. אם אין לי את תחושת הקריעה אני מתחיל לחשוש שאני מאבד כושר. אתמול רצתי והיה לי קשה להאמין שזה היתי אני שרק לפני שבוע שרץ 50ק'מ באותו יום.

בכלל, אצלי הגוף לא אוהב ריצות פחות משעה. אם זה ברכיבה או בריצה תמיד בשעה הראשונה אני חווה נפילות כוח אשר מלוות עם משברים. אני כבר מכיר את הזמנים בד'כ אחרי 20-25 דק' ולפעמים גם באזור ה - 45דק' למאמץ. אחרי זה כאילו תחושה של העלאת הילוך. המהירות עולה ולסרוגין הדופק יורד וישנה תחושת קלילות. תחושה זאת מלווה אותי למשך השעות הבאות.

כמה שאני למוד נסיון ויודע מראש על המחזור הזה, ככה לפעמים אני נופל בפח שהוא טומן לי. היום למשל רצתי לכרם-מהרל ובחצי הראשון לא היה לי ממש כיף, אם לומר את האמת ממש לא היה לי כיף, ופתאום כאילו הכל מתהפך, הגוף משתחרר וחיוך עולה על פניי עד הבית…

ביומיים האחרונים יורד גשם ותחושת הריצה בגשם מלווה בריחות החורף ממש גורמים להרגשה נעימה. אין את השמש על הראש והלחות של הקיץ. הפנים שטופות זיעה וגשם, הבגדים רטובים ולפעמים אני מוצא את עצמי ככה רץ כאילו בלי כוונה באמצע השלולית.

זהו, עכשיו אני מייחל לשמש שתייבש את כל הבוץ כי המחשבה שלאורך הקטע הצפוני צפוי לנו בוץ וגשם מלחיצה. ישנם קטעים שהם בלתי עבירים בעליל בבוץ. תחזיקו אצבעות, על היטל הבצורת והכנרת נחשוב אחרי שנגיע לקטע הדרומי.

Comments (0)

By זהר, 8 באוקטובר 2009 14:02

אוי, כושר כושר, יא בוגד.

דבר מוזר זה כושר, כמו לתפוס מים ביד, או יותר טוב, לתפוס את הירח בדלי מים. שנראה לך שתפסת אותו אתה מרים את מכסה הדלי והוא איננו.

מערכת יחסים בוגדנית מטבעה, חד סיטרית, ברגע אחד שאתה מפסיק להשקיע, לטפח זה נעלם‪.‬ תודה לאל זוגיות יותר סלחנית אחרת אלוהים ישמור.

אני מקווה שבעזרת השם, ואלוהי הריצה עכשיו האנרגיות יחזרו לי כפי שהיו מנת חלקי עד כה.

חזרתי לרוץ אחרי שלושה שבועות של בטלה גמורה - כלום!

שלושה שבועות של טיפולים ברגליים אצל ד''ר דניאל, מכות חשמל, אולטרא סאונד משחות וקירור. הכאב חלף אבל הבטחון ברגל עדיין לא שב, צריך לבנות את הבטחון שלי ברגליים שוב, לאט לאט.

בהתחלה, קיבלתי אישור להליכה מהירה של 20ד', אחרי זה 30ד' ריצה קלה (אבל ממש קלה), אחרי זה 45ד' הכל בסדר לא כואב…אז למחרת 60ד' ועכשיו אני אחרי 90ד' והכל תקין.

מה שלא תקין זה ששלושה שבועות של בטלה, אחרי הימים הראשונים של ההסתגלות, זה בעצם די כיף. לא קמים מוקדם, לא אוכלים טוסט ב - 5 בבוקר או לפני, לא צריך ללכת לישון מוקדם, אין את הנקודה הזאת במרכז הראש שטוחנת אותך כל הזמן…

עכשיו צריך לאסוף כוחות ולהמשיך. היום היתה לי ריצה כייפית אחרי שבוע שדי סבלתי מהריצות, האמת לא נהנתי בכלל. רק התחושה של לצאת לאיזה ריצה של שעה בקטנה ולחזור עייף מבאסת אותי. לפני חודש ריצה של שעה זה שיחרורון עכשיו זה דורש יותר מאמץ.

אתמול ראיתי ב - TED את ידידי הוירטואלי ריי זאהב מספר על הריצה בקוטב ומזה נהנתי - ממליץ לראות. היום בריצה חשבתי עליו ועל אתגרים ופתאום הבנתי שהכל חלק מהעיסוק הזה. קטונתי מלהכניס את עצמי לאיזה רשימה איתו, אבל הבנתי שאם ישנה מטרה שדורשת הכנה ואימונים, פציעות "על הדרך" זה חלק מהעניין וצריך להמשיך הלאה.

סתם נקודה למחשבה, ידיד יקר לי ששוחחתי איתו אמר לי בהקשר הזה שהוא לא לעולם לא מציב לעצמו מטרות. האמת זה נשמע נורא, אבל לשמוע את זה ממנו זה עושה שכל. לטענתו, הצבת המטרה גורמת לפיקוס נקודתי מרוכז ששוחק ושלאחריו ישנה נפילה. הוא עוסק בספורט רק שבא לו, וכל שנה מקפיד על פגרה של מספר חודשים עד שהוא מרגיש שהוא חייב לחזור. אני לא פעם אמרתי לו שהוא היה בטח נזיר בגלגול הקודם, הרי אצלו הכל ברור, רגוע, צלול ממקום של בגרות ותבונה. (ולא רק בספורט...)

אני חייב מטרות ואם אין, אני ממציא אותם, אני אוהב שיש משהו באופק שדוחף אותי קדימה גם אם הוא פרי המצאתי. יאללה לעבודה מחר רצים ארוכה...

Comments (1)

By ליאור, 20 באוגוסט 2009 0:17

כשרצתי את הריצה הארוכה של סוף השבוע, אחרי 10 דקות של קללות על עייפות, שינה, ריצה בלילה ופחד משעמום של ריצה לבד במשך 4 שעות כמעט, התחלתי לקלל את זהר שנוסע לחו"ל ומשאיר אותי להתאמן לבד. אח"כ כבר התחלתי ממש להנות, ומי זוכר את הקושי, הקללות והשינאה.

כשסיימתי את הריצה כל מה שרציתי לעשות זה לשבת ולכתוב, על הכאב וההנאה, על הוידיאו שצילמתי בדרך, על מצבי הרוח המשתנים תוך כדי ריצה של שלוש וחצי שעות - עייפות מנטלית, התעלות נפשית, רוגע ועייפות פיזית, אם אתם שואלים מה הסדר הכרונולגי. שמחתי שצילמתי את הקטעים האלה בוידיאו, מה שעזר לי לזכור קטעים בדרך, התקשרתי למי שיכולתי כדי לדבר ונסעתי לפגישה עסקית. אחר כך רציתי לערוך את הוידיאו, אבל ישנתי.

עייפות סוף השבוע ועייפות הסייקל (cycle) קשות. אני מתאמן בסייקלים של חודש: שלושה שבועות של עומס הולך ועולה, ושבוע מנוחה בו אני רץ חצי, פחות או יותר, מהרגיל, ודופק נמוך. המטרה היא להגיע די תשוש לסוף השבוע האחרון, ולהתאושש בשבוע שאחריו. מטרה נעלה, אבל להיות תשוש פיזית זה לא קל - זה משפיע גם על התשישות הנפשית. וכך מצאתי את עצמי לא כותב, יום אחרי יום, ואומר לעצמי שמחר, מחר אני אכתוב.

בנתיים הריצה ההיא מתרחקת, השבוע ממשיך, ריצת ה22 הקשה של יום שני, האינטרוולים של שלישי, ה20 של רביעי.. וממסלול מדהים וארוך נשאר רק עוד זכרון אחד, כמו זכרונות רבים וטובים שהחיים האלה מספקים..

ליודעי דבר ותעניינים, המסלול בכיסלון ירוק, גם בקיץ. הוא בנוי מעלייה מטורפת בהתחלה, עד צובה, וירידה לעמק, שם אפשר לחתוך חזרה או לעלות לצד השני, לדרך נוף צפונית שהיא ירידה מתונה עד למטה.. זה מה שאני עשיתי, וכך הרווחתי עוד עליות ודרך הרבה יותר יפה.

סה"כ המסלול כלל בערך 1300-1500 מטר טיפוס, 3000 קלוריות בקירוב, אז אפשר לאכול הרבה. נראה לי שבאופן כליי המשקל שלי בירידה למטה, אני צריך להתחיל לשים לב יותר למה וכמה אני אוכל, שאני לא אגמור רזה כמו זהר ולא יהיו לי תירוצים.