Comments (0)

By זהר, 8 באוקטובר 2009 14:02

אוי, כושר כושר, יא בוגד.

דבר מוזר זה כושר, כמו לתפוס מים ביד, או יותר טוב, לתפוס את הירח בדלי מים. שנראה לך שתפסת אותו אתה מרים את מכסה הדלי והוא איננו.

מערכת יחסים בוגדנית מטבעה, חד סיטרית, ברגע אחד שאתה מפסיק להשקיע, לטפח זה נעלם‪.‬ תודה לאל זוגיות יותר סלחנית אחרת אלוהים ישמור.

אני מקווה שבעזרת השם, ואלוהי הריצה עכשיו האנרגיות יחזרו לי כפי שהיו מנת חלקי עד כה.

חזרתי לרוץ אחרי שלושה שבועות של בטלה גמורה - כלום!

שלושה שבועות של טיפולים ברגליים אצל ד''ר דניאל, מכות חשמל, אולטרא סאונד משחות וקירור. הכאב חלף אבל הבטחון ברגל עדיין לא שב, צריך לבנות את הבטחון שלי ברגליים שוב, לאט לאט.

בהתחלה, קיבלתי אישור להליכה מהירה של 20ד', אחרי זה 30ד' ריצה קלה (אבל ממש קלה), אחרי זה 45ד' הכל בסדר לא כואב…אז למחרת 60ד' ועכשיו אני אחרי 90ד' והכל תקין.

מה שלא תקין זה ששלושה שבועות של בטלה, אחרי הימים הראשונים של ההסתגלות, זה בעצם די כיף. לא קמים מוקדם, לא אוכלים טוסט ב - 5 בבוקר או לפני, לא צריך ללכת לישון מוקדם, אין את הנקודה הזאת במרכז הראש שטוחנת אותך כל הזמן…

עכשיו צריך לאסוף כוחות ולהמשיך. היום היתה לי ריצה כייפית אחרי שבוע שדי סבלתי מהריצות, האמת לא נהנתי בכלל. רק התחושה של לצאת לאיזה ריצה של שעה בקטנה ולחזור עייף מבאסת אותי. לפני חודש ריצה של שעה זה שיחרורון עכשיו זה דורש יותר מאמץ.

אתמול ראיתי ב - TED את ידידי הוירטואלי ריי זאהב מספר על הריצה בקוטב ומזה נהנתי - ממליץ לראות. היום בריצה חשבתי עליו ועל אתגרים ופתאום הבנתי שהכל חלק מהעיסוק הזה. קטונתי מלהכניס את עצמי לאיזה רשימה איתו, אבל הבנתי שאם ישנה מטרה שדורשת הכנה ואימונים, פציעות "על הדרך" זה חלק מהעניין וצריך להמשיך הלאה.

סתם נקודה למחשבה, ידיד יקר לי ששוחחתי איתו אמר לי בהקשר הזה שהוא לא לעולם לא מציב לעצמו מטרות. האמת זה נשמע נורא, אבל לשמוע את זה ממנו זה עושה שכל. לטענתו, הצבת המטרה גורמת לפיקוס נקודתי מרוכז ששוחק ושלאחריו ישנה נפילה. הוא עוסק בספורט רק שבא לו, וכל שנה מקפיד על פגרה של מספר חודשים עד שהוא מרגיש שהוא חייב לחזור. אני לא פעם אמרתי לו שהוא היה בטח נזיר בגלגול הקודם, הרי אצלו הכל ברור, רגוע, צלול ממקום של בגרות ותבונה. (ולא רק בספורט...)

אני חייב מטרות ואם אין, אני ממציא אותם, אני אוהב שיש משהו באופק שדוחף אותי קדימה גם אם הוא פרי המצאתי. יאללה לעבודה מחר רצים ארוכה...

Comments (0)

By ליאור, 13 באוגוסט 2009 8:08

יום שלישי היה אימון מפרך. זו לא הסיבה. יום רביעי פשוט לא הסתדר. הלילה היה קשה, בערב הייתי עסוק. החיים, כמו שאומרים, הפריעו לי בתוכנית. אבל החיים האלה, בסך הכל, הם הסיבה לכל הריצות, לכל האימונים, ולא ההיפך. ויש ימים שהאימון פשוט לא מסתדר.

מבחינת הכושר זה לא ממש משנה. ממשיכים הלאה, כמו שכתבתי בבלוג על לפספס אימון בתוך התוכנית. מבחינה נפשית זה לא קל. לא קל לוותר לעצמך, אתה מפחד שתפתח איזה שער שאולי אי אפשר יהיה לחזור ממנו. לפעמים האימונים והשגרה כל כך קשים שאני חושב שאם אני אפסיק, זה יהיה לתמיד. זה אף פעם לא ממשיך יותר מיומיים, דרך אגב, אבל כל פעם מחדש.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו אני ספורטאי. אתלט. זה היה אימון חלש דווקא, בירקון, ורצתי הכי לאט שרק יכולתי כדי להתאושש. אנשים עקפו אותי. הרבה אנשים. האינסטינקט שלי היה להגביר את הקצב, אבל אני הייתי באימון חלש - זה היה אימון עם מטרה ונשארתי שם. הרגשתי מסופק מאוד. זה היה לפני 5 שנים.

ואני חושב שהיום אני ממשיך להשתפר כספורטאי, כשאני מצליח לקבל את ההפסד של האימון בצורה סבירה. בלי להתבאס יותר מדי, בלי לקחת את זה למקומות לא טובים. הדרך לאולטרה ארוכה, עוד נרוץ הרבה, הרבה (הרבה) קילומטרים. עוד יהיו הרבה אימונים..